בש"פ 5453/13 פלוני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' נועם) מיום 4.8.2013, בה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו.

1.

נגד העורר, יליד 1990, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של אינוס לפי סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ) בזיקה לסעיפים 345(א)(1) ו-345(א)(3) לחוק; מעשה מגונה לפי סעיף 348(ב) לחוק בנסיבות האמורות בסעיף 345(ב)(1) בזיקה לסעיף 345(א)(1) לחוק; ואיומים לפי סעיף 192 לחוק.

לפי המתואר בכתב האישום, בצהריי יום ה-16.10.2012 פנה העורר אל המתלוננת, ילידת 2002, שהיתה בדרכה מבית הספר אל ביתה. העורר ביקש ממנה לסייע לו, ומיד לאחר מכן ביקש ממנה ללכת לעבר שיח שהיה בסמוך לדרך, שם ביקש ממנה להתפשט. משזו סירבה והחלה לצעוק, איים עליה העורר כי אם תצעק יהרוג אותה בסכין גילוח. העורר הורה למתלוננת לשכב על הקרקע, הפשיל את מכנסיה ותחתוניה, מישש את איבר מינה והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה מספר פעמים. בהמשך הראה העורר למתלוננת את איבר מינו וביקש כי תאחז בו, ומשזו סירבה קילל אותה ואיים עליה כי יהרוג אותה. העורר שיפשף את איבר מינו סמוך לגופה של המתלוננת עד שהגיע לסיפוק מיני.

2.

בדיון בבקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים, בא כוחו לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה. בית המשפט הזכיר כי אלה נסמכות על עדותה של המתלוננת אשר נגבתה על ידי חוקר ילדים; על התאמת גרסת המתלוננת להודעות שנגבו מבני משפחתה; על הבדיקה הרפואית שנערכה למתלוננת בבית החולים; ועל ממצאי DNA שנמצאו על מכנסיה של המתלוננת התואמים את פרופיל ה- DNA

של העורר, ואשר הביאו למעצרו של העורר.

בהעדר מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה, פנה בית המשפט לדון במאפייני העורר ובממצאי תסקיר המעצר שנערך בעניינו. בתמצית, שירות המבחן התרשם כי מדובר בצעיר המתפקד בצורה חיובית במישור המשפחתי והתעסוקתי. עם זאת, ניכר כי הוא נושא עמו תחושות של כעס, ושיתוף הפעולה מצדו היה מגמתי וחלקי, תוך הימנעות משיתוף בתכנים טעונים ומתוך ניתוק רגשי. עוד נאמר כי קיים פער בין רצונו של המשיב להציג עצמו כאחראי ועצמאי לבין בשלותו הרגשית, הטומנת בחובה דפוסי התנהגות ילדותיים וקשיים בדחיית סיפוקים. שירות המבחן נמנע מלגבש הערכת סיכון מיני, והביע סברתו כי חלופת המעצר המוצעת בבית הוריו אינה מתאימה. זאת, לנוכח עמדתם המגוננת של הוריו, שהותה של אחותו הקטינה בבית, ומיקום החלופה הנמצאת מעבר למחסום קלנדיה, עובדה המפחיתה את יכולת האכיפה.

3.

חלופת מעצר נוספת שהוצעה על ידי העורר נדחתה על ידי בית משפט קמא. נקבע כי הסיכון הנשקף מהעורר לביטחון הציבור הוא בדרגה גבוהה, וכי מעשיו מעידים על תעוזתו העבריינית בתחום המיני. בית המשפט הורה אפוא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, מבלי שראה צורך להזמין תסקיר משלים לשם בחינת חלופת המעצר המוצעת בבית סבו של העורר.

מכאן הערר שלפניי.

4.

העורר החליף ייצוג ובא כוח הנוכחי טען לעוצמת הראיות, מן הטעם שהראיה המרכזית היא ה- DNA , אשר ככל שלא תתקבל יהיה בכך כדי להביא לזיכויו. עוד הלין העורר על כך שבית המשפט לא בחן חלופת מעצר נוספת. לשיטת בא כוח העורר, תסקיר שירות המבחן הוא חיובי, נאמר בו כי העורר מנהל אורח חיים נורמטיבי, דואג למשפחה ואף עתיד להתחתן בחודש זה. לטענתו, שגה בית משפט קמא בכך שהתעלם מגילו הצעיר ומהעדר הרשעות קודמות, ומכאן בקשתו להורות על שחרורו לחלופת מעצר.

5.

דין הערר להידחות ולא אאריך בדברים.

אין חולק כי על מנת שראיית ה- DNA תתקבל, יש להוכיח מספר תנאים מקדמיים, כגון דרך הבדיקה, אך אין בכך כדי להקהות או להפחית מעוצמתה של ראיה זו, אשר אם וככל שתתקבל, די בה כשלעצמה כדי להביא להרשעתו של העורר.

מסוכנותו של העורר זועקת מהמעשים המיוחסים לו, כמי שגרר ילדה בת עשר לשיחים, איים עליה כי יהרוג אותה בסכין גילוח וביצע בה את זממו. בנסיבות אלה, ולאור האמור בתסקיר, שאיני מפרש אותו על דרך החיוב כפי שמבקש העורר, חלופה לא תוכל לסכון, בוודאי לא החלופות שהוצעו על ידי העורר בבית הוריו או בבית סבו.

אשר על כן, איני רואה להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא, ואני דוחה את הערר.