בש"פ 5454-23 בש"פ 5454-23

לפניי בקשה למתן רשות לערור לפי סעיף 53(א1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופט ע' מיכלס) בעמ"ת 21880-07-23 מיום 11.07.2023, בגדרה התקבל ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה (כבוד השופט א' סלטו) במ"ת 5243-07-23 מיום 09.07.2023, ונקבע כי המבקש ייוותר במעצר מאחורי סורג ובריח עד לקבלת תסקיר מעצר בעניינו.

רקע והליכים קודמים

1.ביום 03.07.2023 הוגש נגד המבקש כתב אישום המייחס לו עבירות תקיפה בצוותא, החזקת אגרופן או סכין שלא כדין, ופציעה כשהעבריין מזויין בצוותא. זאת, בגין אירוע אלימות שהתרחש ביום 27.06.2023, במעורבות המבקש ושני נאשמים נוספים (להלן יחד: הנאשמים), במסגרתו, המבקש דקר את המתלונן באמצעות סכין, במהלך קטטה, בצד שמאל של גבו התחתון.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה לעצור את הנאשמים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם.

2.בהחלטתו מיום 03.07.2023 הורה בית משפט השלום (השופט ע' מורנו), על שחרור הנאשמים ממעצר בתנאים מגבילים. אמנם לא הייתה מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, אך נקבע כי קיימת חלופת מעצר אשר יש בה כדי לאיין את המסוכנות שנשקפת מהנאשמים; כל זאת אף מבלי להפנות את הנאשמים לקבלת תסקיר מאת שירות המבחן. בתוך כך, בית משפט השלום קבע כי "אכן במצב דברים נורמלי וסביר יש מקום והדבר מבורך שניתן להתבסס על גורם מקצועי נוסף כגון שרות המבחן. יחד עם זאת המציאות הנוכחית [היא] כי שרות המבחן נמצא בקריסה מבחינה מקצועית, התסקירים ממאנים להגיע ונאשמים ממתינים שבועות וחודשים רבים עד אשר מתקבל בעניינם תסקיר. אציין במאמר מוסגר כי גם מותב זה סבור כי תיקים רבים מופנים לשרות המבחן שלא לצורך, כך שלעיתים נוצר מצב כי ההסתמכות על שרות המבחן הפכה לאבסולוטית ולא זו היתה כוונת המחוקק".

אשר לנסיבות הקונקרטיות, נקבע כי "בסופו של יום, מדובר ב[נאשמים] שהם נעדרי עבר פלילי, החלופות אשר הוצעו הן חלופות מעצר בית מלא בפיקוח של מפקחים נעדרי עבר פלילי ומרוחקות גאוגרפית ממקום מגורי המתלונן (שמסר בבית המשפט היום כי בכוונתו לחזור ולהתגורר באילת). בית המשפט סבור כי לצד תנאים מגבילים נוספים יש לשקול בחיוב את שחרורם לאותן חלופות".

לאור האמור, בית משפט השלום הורה על שחרור הנאשמים למעצר בית מלא בפיקוח מפקחים שנמצאו על-ידו מתאימים לשם כך, לצד תנאים מגבילים נוספים.

3.המשיבה הגישה ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, בגדרו טענה, בעיקרו של דבר, כי שגה בית המשפט מששחרר את הנאשמים בתנאים מגבילים, בין היתר נוכח מסוכנותם; כי שגה בכך שלא הפנה את הנאשמים לשירות המבחן; וכן בכך שלא אפשר למשיבה לחקור את המפקחים המוצעים. בית המשפט המחוזי קיבל את הערר (עמ"ת 6864-07-23 (כבוד השופט ע' מיכלס) מיום 06.07.2023; להלן: הערר הראשון), וקבע בהחלטתו כי התיק יוחזר לבית משפט השלום:

"על מנת לאפשר ל[משיבה] להציג שאלות למפקחים המוצעים, זאת בפרט שהחלטת בימ"ש [השלום] מבוססת על התרשמותו מהמפקחים לאחר שמצא שבמקרה זה אין צורך להסתייע בתסקיר שירות מבחן. לאחר מכן, ולאחר השלמת טיעוני הצדדים, יתבקש בימ"ש קמא להשלים החלטתו תוך התייחסות מפורטת למסוכנות הנשקפת מ[הנאשמים], ואפשרות המפקחים לאיין מסוכנות זו" (ההדגשה הוספה – ח' כ').

4.ביום 09.07.2023, לאחר שהמשיבה חקרה את המפקחים המוצעים, בית משפט השלום קבע, בשנית, כי יש לשחרר את הנאשמים למעצר בית בתנאים מגבילים (מ"ת 5243-07-23 (כבוד השופט א' סלטו) מיום 09.07.2023). בהחלטה מנומקת ומפורטת נקבע כך:

"במקרה שלפני סברתי כי המדובר באותם המקרים בהם בית המשפט יכול וצריך לעמוד על טיבם של החלופה המוצעת ומפקחים בעצמו, ואין הכרח להטריח את שירות המבחן, אשר ממילא עמוס עד מאד, ולהביא בפועל להארכת מעצרם של המשיבים שלא לצורך.

יצוין בהקשר זה כי גם בהחלטת בית המשפט המחוזי, לא מצא לנכון בית המשפט המחוזי להורות על הפנייתם של המשיבים לקבלת תסקיר שירות מבחן וברי כי אילו סבר בית המשפט המחוזי כי לא ניתן להורות על שחרורם של המשיבים ללא קבלת תסקיר שירות מבחן, הרי שהיה מורה לעשות כן [הדגשה הוספה – ח' כ'].

באשר למסוכנותם של [הנאשמים], אין חולק כי המיוחס ל[נאשמים] בכתב האישום מלמד על מסוכנות, כאשר שלושת [הנאשמים] תקפו את המתלונן במקל ובסכין. עם זאת, אני סבור כי בשים לב לעובדה כי מדובר ב[נאשמים] נעדרי עבר פלילי, נורמטיביים, אשר עד לאירוע זה תפקדו באופן חיובי, ובשים לב לעובדה כי [הנאשמים] מצויים במעצר ממשי מזה כשבועיים ימים, דבר אשר מהווה כשלעצמו גורם מרתיע, ניתן להורות על שחרורם לחלופות מעצר רחוקות עם מפקחים מתאימים וראויים.

לאחר שהתרשמתי באופן בלתי אמצעי מהמפקחים המוצעים לגבי כל אחד מה[נאשמים], אני סבור כי מפקחים אלו יכולים להוות מערך פיקוח אפקטיבי, אשר יהיה בו כדי להבטיח כי כל אחד מה[נאשמים] יקיים את תנאי השחרור, ולמצער, במידה ומי מה[נאשמים] יפר את התנאים, להבטיח כי ידווח על כך באופן מיידי למשטרת ישראל [...]".

5.גם על החלטה זו, הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי. ערר זה התקבל ביחס למבקש, ונדחה ביחס לשני הנאשמים הנוספים – ומכאן הבקשה שלפניי.

יובהר, כי בהחלטתו, בית המשפט המחוזי לא הצביע על שגגה שנפלה בהחלטת בית משפט השלום, בכל הקשור ליישום ההחלטה שניתנה בערר הראשון, ואף על פי כן קבע כדלהלן:

"אני סבור שיש לקבל את הערר בכל הנוגע ל[מבקש] וזאת בהינתן חלקו המשמעותי יותר [באירוע], שהוא שהביא עמו סכין למקום ודקר באמצעותה את המתלונן בגבו. בהחלטת בימ"ש [השלום] נקבע בהחלטה בעניין כלל ה[נאשמים] כי מדובר באנשים נורמטיביים ונעדרי עבר פלילי. בכל הכבוד, סבור אני שמי שדוקר לכאורה באמצעות סכין אדם בגבו, ותהא לכך הסיבה אשר תהא, לא ניתן להגדירו כנורמטיבי, ומכל מקום התנהלותו טעון [צ"ל טעונה – ח' כ'] ברור מעמיק יותר מזה שבוצע בבית משפט [השלום]. מעבר לכך, כבר נקבע לא אחת כי העובדה שנאשם נעדר עבר פלילי לא יכולה לשמש שיקול של ממש להפגת מסוכנות ואין בה כשלעצמה כדי לסתור את חזקת המסוכנות המיוחסות לו".

אשר על כן, בית משפט קמא הורה לשירות המבחן להגיש תסקיר בעניינו של המבקש. תסקיר זה, כך נקבע, יוגש לבית משפט השלום עד ליום 10.08.2023; ולאחריו יתקיים דיון בשאלת המשך מעצרו של המבקש (להלן: הערר השני).

6.על החלטה זו, כאמור, נסובה הבקשה שלפניי, בגדרה נטען כי שגה בית משפט קמא בכך ששימש כערכאת ערעור על החלטתו-שלו. הוטעם, כי במסגרת הערר הראשון בית המשפט המחוזי החזיר את הדיון לבית משפט השלום על מנת שזה יתרשם מהמפקחים המוצעים באופן מעמיק יותר, וזאת תוך דחיית עמדת המשיבה לפיה נדרש לשלוח את הנאשמים לקבלת תסקיר. משכך, לשיטת המבקש, לא היה מקום לקבוע במסגרת הערר השני דרישה נוספת, שעניינה בקבלת תסקיר מאת שירות המבחן. לגופו של עניין, המבקש טען כי אין הכרח להפנותו לשירות המבחן, שעה שבית משפט השלום, בשני מותבים שונים, סבר שיש בחלופה המוצעת כדי לאיין את מסוכנותו; ובפרט, כאשר בית המשפט המחוזי לא הצביע על שגגה שנפלה בעניין זה בהחלטת בית משפט השלום מלכתחילה.

7.בדיון שנערך לפניי ביום 01.08.2023, שבו באי-כוח המבקש על עיקר הטענות שבכתב. מנגד, באת-כוח המשיבה אמנם הסכימה כי עדיף היה שבית המשפט המחוזי יורה כבר בערר הראשון על הצורך בשליחת המבקש לתסקיר; עם זאת, לשיטתה, קביעת בית משפט קמא בערר השני והנמקתו, מתיישבות עם נסיבות המעשה והעושה, ואינן מקימות עילה להתערבות.

דיון והכרעה

8.לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ונתתי דעתי לטענות הצדדים ובאי-כוחם, החלטתי, מתוקף סמכותי לפי סעיף 53(א1)(2) לחוק המעצרים, לדון בבקשה כבערר ולקבלו.

9.כידוע, בקשה לרשות ערר על החלטת מעצר ב'גלגול שלישי' תתקבל רק במקרים מיוחדים, בהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, החורגת מעניינם האישי של הצדדים להליך, או כאשר מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות זאת, כגון פגיעה שאיננה מידתית בזכויות המבקש, חשש לעיוות דין וחריגה מסמכות (בש"פ 5844/22 חז'וייב נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (08.09.2022)). סבורני, כי ענייננו נופל בגדר אותם מקרים מיוחדים, וזאת משני טעמים נפרדים.

10.הטעם האחד, קשור בכך שבמסגרת הערר הראשון הדיון הושב לבית משפט השלום לצורך בחינת המפקחים המוצעים. משכך, לאחר שהמפקחים נבדקו ונמצאו מתאימים, לא היה מקום לקביעה של דרישה נוספת שעניינה שליחת המבקש לקבלת תסקיר שירות המבחן. ודוק, כבר בערר הראשון עמדה המשיבה על כך, שלשיטתה, אין לשחרר את הנאשמים לחלופה כלשהי מבלי קבלת תסקיר מאת שירות המבחן. בית המשפט המחוזי, במסגרת הערר הראשון, לא קיבל את עמדת המשיבה; ועל כן, לא היה מקום לשנות מהחלטה זו במסגרת הערר השני. ויודגש, כי הפניית המבקש לשירות המבחן במסגרת ההחלטה בערר השני, לא התבססה על טעמים הקשורים למפקחים המוצעים, כי אם על מעשיו של המבקש, אשר היו ידועים לבית משפט קמא כבר במסגרת הערר הראשון. בית המשפט לא נימק את הטעמים שהובילו לשוני בין החלטותיו, ולא הצביע על כל פגם שנפל באופן יישום ההחלטה שניתנה בערר הראשון.

ככלל, על החלטה שיפוטית להיות שלמה ומקיפה – היא אינה יכולה להינתן 'לשיעורין', תוך ציפייה שהשלמת ההחלטה תיעשה במסגרת ערר נוסף. יש בכך משום פגיעה הן ביעילות הדיונית הן בציפייתו של בעל הדין ובוודאות המשפטית. משכך, ומשעה שבית המשפט המחוזי לא ראה להורות על שליחת המבקש לתסקיר במסגרת הערר הראשון, חרף בקשת המשיבה להורות כן וחרף העובדה שהדבר לא נעלם מעיניו ואף מצא ביטוי בהחלטתו, לא היה מקום להוסיף את הדרישה האמורה במסגרת הערר השני.

11.נקודה זו מביאה אותנו אל הטעם השני, שמצוי בקביעתו הקטגורית של בית משפט קמא, לפיה "מי שדוקר לכאורה באמצעות סכין אדם בגבו, ותהא לכך הסיבה אשר תהא, לא ניתן להגדירו כנורמטיבי, ומכל מקום התנהלותו טעון ברור מעמיק יותר מזה שבוצע בבית משפט קמא" (ההדגשה הוספה – ח' כ'). קביעה זו, משמעותה המעשית היא כי במקרים המתאפיינים בדקירת סכין בגבו של מאן דהוא, אין לבית המשפט של המעצר כל שיקול דעת לשחרר את הנאשם ממעצר בתנאים, אלא עליו להפנותו, באופן אוטומטי, לשירות המבחן.

ואולם, יש להימנע מקביעות אפריורית כגון דא ביחס להפניה לשירות המבחן, ולבחון כל מקרה לגופו, על נסיבותיו הפרטניות. זאת, על אחת כמה וכמה לנוכח עומס העבודה הרב המוטל על שירות המבחן; ובשים לב לחובתו של בית המשפט לנסות ולצמצם ככל האפשר את הפגיעה בחירותו של הנאשם, שחזקת החפות עדיין עומדת לו. משכך, צדק בית משפט השלום כשקבע כי יש להורות על הפניית נאשם לקבלת תסקיר שירות מבחן רק אם בית המשפט סבור כי אין בידיו את הכלים המתאימים לבחון בעצמו את האפשרות לחלופת מעצר (בש"פ 27/15 יונס נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (15.01.2015); בש"פ 7892/22 סולטנה נ' מדינת ישראל, פסקאות 4-2 (28.11.2022)).

במקרה דנן, המתלונן אמנם נפצע בגבו כתוצאה מדקירת המבקש, והוא נזקק לטיפול רפואי. עם זאת, לאחר טיפול רפואי ראשוני בבית החולים הוא שוחרר בו ביום לביתו. עובדה זו, שלא הייתה במחלוקת בין הצדדים, יש בה כדי להשליך, אף אם באופן עקיף, על החלטת בית משפט השלום, שעובדה זו עמדה לנגד עיניו.

לא למותר לציין, כי זולת הקביעה הקטגורית שלפיה כל מי שדוקר אדם בגבו "תהא אשר תהא הסיבה לכך", אינו יכול להשתחרר ממעצר ללא תסקיר שירות מבחן, בית המשפט המחוזי לא הצביע על כל פגם שנפל בשיקול דעתו של בית משפט השלום בקביעת תנאי שחרורו של המבקש, וגם מטעם זה החלטתו אינה יכולה לעמוד.

12.אשר על כן, אני מורה כי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 11.07.2023 תבוטל ככל שהיא נוגעת למבקש, ותחתיה תחזור החלטת בית משפט השלום. שחרור המבקש ממעצרו יבוצע בבית משפט השלום בפתח תקווה, בהתאם להחלטתו מיום 09.07.2023, על כלל התנאים והערבויות שנקבעו במסגרתה.