בש"פ 5460/02 אפרים אליהו נ. מדינת ישראל

הערר מכוון כנגד קביעת בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה. עם זאת, מסכימה הסניגורית בשפה רפה כי קיימות כאלה אלא שאין הם חזקות דיין כדי להצדיק מעצר בפועל עליו הורה בית המשפט המחוזי.

טענה מרכזית נוספת בפי ב"כ העורר היא העדר מסוכנות בעורר באופן שניתן להסתפק בחלופה.

אף אני סבורה כקביעתו של בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה וכי הסתירות עליהן הצביעה הסניגורית, אם סתירות הן, אינן מכרסמות בראיות לכאורה.

אשר למסוכנותו של העורר נתתי דעתי לשיקולים עליהם הצביעה הסניגורית לשלילת המסוכנות ואת החומר שלפני לרבות טענות ב"כ המשיבה והחומר שהוגש לי על ידה והגעתי למסקנה כי אין לקחת את הסיכון ולשחרר את העורר לחלופת מעצר משום שאין בכוחה של חלופה להשיג את תכלית המעצר.

מדובר באדם שהטריד את אשתו, הציק לה ואיים עליה עד כי הוצאו נגדו צווי הגנה, מה שמצביע על כך שבית המשפט שוכנע כי יש להרחיקו מביתו. בני הזוג התגרשו, אולם חזרו לחיות ביחד ושוב נפרדו לאחר שנפרדו בשנית אירעו המעשים החמורים המוצאים ביטויים באישום השני בו הוא מואשם לא רק באיומים, תקיפה בנסיבות מחמירות וכליאת שווא, אלא גם באינוס, הדחה בחקירה, הפרת הוראה חוקית והטרדה באמצעות מתקן בזק.

התנהגותו של העורר כלפי אשתו כעולה מכתב האישום היא רכושנית ואובססיבית. במציאות הקשה של תקופתנו, בה נמצאים שלומן, ביטחונן ואף חייהן של נשים בסכנה מפני התנכלות בעליהן להן, אין ליטול סיכונים ולהורות על חלופת מעצר. בהינתן קיום עילת מעצר, ראיות לכאורה, ומסוכנות, יש להשאיר את המשיב במעצר כך שבתקופה זו לא יהווה איום על גרושתו.

לאור כל האמור, הערר נדחה.