בש"פ 5460/97 דנגור דוד נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בו מיוחסות לו עבירות של חטיפה לשם סחיטה ואיום, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, סחיטה בכוח והדחה בחקירה. על פי האמור בכתב האישום, המתלונן, ברי נתן, הילווה לאחיו של העורר בשם יוסי (להלן - האח) סכום כסף. האח לא עמד בתשלומי החזר ההלוואה. האח ביקש את עזרת העורר בעניין חובו למתלונן. על רקע זה אירעו, לטענת התביעה, העובדות כלהלן, כמפורט בפסקאות 10-5 של כתב האישום:

"עת שהה המתלונן במשרדו בחולון, התקשר הנאשם בכדי לוודא את הימצאותו של הנאשם במשרד. משנוכח הנאשם לדעת שהמתלונן אכן שם, המשיך לשוחח עם המתלונן בכדי להבטיח שישאר במשרדו. בעוד השניים משוחחים, נכנסו למשרדו של המתלונן שני אלמונים, שנשלחו מטעם הנאשם, ודרשו שיתלווה עימם אל הנאשם בתואנה כי יקבל את כספו שם.

המתלונן התלווה אל השניים ברכבם אל ביתו של הנאשם, שם המתינו לו הנאשם ושני אלמונים נוספים.

מיד עם כניסתו של המתלונן לביתו של הנאשם, דקר הנאשם עם סכין את המתלונן ברגלו הימנית, ומיד לאחר מכן החל הנאשם לתקוף את המתלונן כאשר ארבעת האלמונים שעימו מסייעים בידו. החמישה היכו את המתלונן בכל חלקי גופו בעזרת ידיהם וכן בעזרת מקל, וכל זאת בכדי שהמתלונן יוותר על החזר החוב מיוסי.

בתום מסכת האלימות, פנה אחד מארבעת האלמונים אל המתלונן, בנוכחות הנאשם, בידיעתו ובהסכמתו, ואיים עליו כי "אם תצא למשטרה ותגיד משהו על הסיפור הזה, אנחנו נזיין אותך ואת המשטרה... שלא תעיז".

כתוצאה מהאלימות שהופעלה כלפי המתלונן, נגרמו לו חבלות חמורות, חתך ברגלו, ואף אובחן חשש לסדק באחת מצלעותיו.

בעקבות האלימות שהופעלה נגד המתלונן ובשל פחדו מן הנאשם, נמנע המתלונן מלשוב ולפנות אל יוסי ולבקש את החזר חוב ההלוואה".

2.המעשים והעבירות המיוחסים לעורר חמורים הם. יש גם להזכיר את הרשעותיו הרבות של העורר, וכן את העובדה, שאם ביצע את העבירות המיוחסות לו, היה זה בעת שהיה נתון למעצר בית בגין עבירות אחרות המיוחסות לו. אם החלטתי בסופו של דבר, אם גם לאחר התלבטות, לקבל את עררו הרי זאת לאור טיב הראיות העומדות נגדו ובהתחשב בנסיבות הקשורות במהלך החקירה שהתנהלה על ידי המשטרה בעניינו.

3.לאחר עיון בראיות אשר בידי התביעה, אין בידי לומר שאין בחלק מראיות אלה, אם ימצאו מהימנות, כדי להביא להרשעתו של העורר. גם ברור, שאין בכוונתי לקבוע בשלב זה דבר לגבי שאלת אשמתו של העורר. זו תתברר ותוכרע במשפטו. אך עיון במכלול הראיות מלמד, לדעתי, על חולשות לא מעטות בראיות העומדות נגד העורר. מסתבר שהמתלונן לא היה עקבי בגרסתו נגד העורר, גירסה העולה מתמליל שיחה עימו, וכמוהו האח ואמו של המתלונן (להלן - האם). מסתבר עוד, שמשום מה נמנעה המשטרה מלגבות הודעות מהמתלונן, מהאח ומהאם. אפילו סברו החוקרים שבעת גביית הודעות כאלה יסרבו המתלונן האח והאם לשתף פעולה עם המשטרה, לא היתה הצדקה שלא לנסות ולגבות מהם הודעה, יהיה תוכנה אשר יהיה. חוששני, שגירסת סנגורו של העורר שהודעות כאמור לא נגבו בשל חשש החוקרים מתוכנן, אינה נעדרת סבירות. עוד מסתבר שתעודה רפואית שניתנה למתלונן לאחר שנבדק אינה כוללת ממצאים שצפוי היה שיימצאו, לו גירסת המתלונן היתה אמת. ההסבר שניתן לכך שאולי לא נבדק המתלונן בדיקה כוללת של כל חלקי גופו, אם גם אפשרי הוא, הינו הסבר דחוק, נוכח העובדה שהוא נבדק על רקע התקיפה שהותקף. מסתבר גם, ששותפו של המתלונן, אשר לפי העולה מדברים שאמר המתלונן היה נוכח בעת שהוא נחטף, מכחיש שהוא היה במקום.

4.בית המשפט המחוזי היה ער לקשיים שבראיות התביעה. אך הוא הגיע למסקנה "שבכל טיעוני ההגנה אין לקעקע את התשתית הראייתית שהניחה התביעה" וכן ש"אין הדברים (אשר נטענו על ידי ההגנה - ת.א.) בשלב זה גורעים עד כדי שלילת התביעה מהיסוד". התבטאויות אלה של בית המשפט מלמדות על סברתו, שרק אם בידי העורר לשלול כליל את גירסת התביעה - "לקעקע", "לשלול התביעה מהיסוד" - רק במקרה כזה יהיה מוצדק שלא לעוצרו. דומני, שבהצבת אמת מידה זו הרחיק בית המשפט המחוזי לכת. מכל מקום, עיון בראיות אשר בידי התביעה הביאני למסקנה שעל פי ראיות אלה לא מן הראוי להורות על מעצר העורר, וכי ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

5.אשר על כן, מתקבל הערר ואני מחליט שהעורר יוכל להשתחרר ממעצרו בתנאים הבאים:

א.ניתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד העורר. אם יש לו דרכון, יופקד הדרכון בידי המשטרה.

ב.העורר ימציא ערבויות להתייצבותו להמשך ההליכים כדלקמן: פקדון בקופת בית המשפט בסך 5000 ש"ח וכן ערבות עצמית וערבות צד ג' בסך 30000 כל אחד לשביעות רצון מזכיר בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

ג.העורר לא יצא מפתח ביתו עד מתן פסק הדין בהליך הפלילי במסגרתו נתבקש מעצרו, אלא לצורך התייצבות בהליך הפלילי.