בש"פ 5471/11 דוד בן שטרית נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע במ"ת 24084-11-10 מיום 14.2.2011 (כב' השופט ד' מגד ), בגדרה הורה בית המשפט

על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו.

1.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת רצח ועבירות נשק (נשיאת נשק) לפי סעיפים 300(א)(2), ו-144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי המתואר בכתב האישום, בין העורר לבין אחד בשם מרדכי חכים (להלן: המנוח ) נתגלע סכסוך על רקע עיסוקו של המנוח בהלוואות כספים. ביום 29.8.2010 הגיע העורר למקום עבודתו של המנוח ב מגן דוד אדום באילת, ובין השניים פרץ ויכוח. על פי הנטען, בליבו של העורר גמלה ההחלטה להמית את המנוח. לשם כך, במהלך היום הצטייד העורר באקדח וכן בטלפון נייד וכרטיס זיכרון שאינם ניתנים לאיתור, ובחצות הליל התקשר למנוח וביקש להיפגש עימו. השניים נפגשו בשכונת לוס אנג'לס בעיר, או-אז שלף העורר את האקדח וירה במנוח ארבע יריות מטווח קצר, שפצעוהו אנושות, ולאחר זמן קצר מת המנוח מפצעיו בבית החולים יוספטל באילת.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה נגד העורר בקשה למעצרו עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 14.2.2011 הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים לאחר שבחן את חומר הראיות ומצא כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר. נבחנה חלופה של מעצר בית בביתו של העורר באילת בפיקוח אשתו וגיסתו ובתנאים מגבילים, ונקבע כי אין בחלופת המעצר כדי לאיין את מסוכנותו של העורר, מה עוד שהעורר נעלם מביתו לאחר הרצח ונעצר רק לאחר כחודש וחצי של חיפושים קדחתניים אחריו.

מכאן הערר שבפניי. אציין כי הערר הוגש כחמישה חודשים לאחר החלטת בית משפט

קמא, לאחר שנענתה בקשתו של העורר להארכת מועד להגשת הערר עד לאחר הכרעה בבקשות שונות שהגיש בקשר לחומרי החקירה.

3.

טענה מקדמית של העורר היא כי היועץ המשפטי לממשלה הגיש בקשה להארכת מעצרו של העורר מעבר ל-30 יום, למרות שבימים שנוספו לאחר מכן, לא נוספה כל ראיה מפלילה בעניינו של העורר. לטענתו, אם היה קיים די חומר לשם הגשת כתב אישום, לא היה צורך לבקש הארכת מעצרו של העורר מעבר לשלושים יום לצורך הגשת כתב אישום, ומשביקשה המשיבה ארכה, היא מנועה מלטעון כי די בחומר החקירה כדי לבסס אשמתו של העורר.

דין הטענה להידחות. ראשית, נטען ולא נסתר, כי המשיבה המשיכה בפעולות החקירה גם לאחר שחלפו 30 יום ממעצרו של העורר. שנית, מקומה של הטענה אינו במסגרת הליכי מעצר, אלא כמעין טענה של הגנה מן הצדק שמקומה בהליך העיקרי. ולבסוף, גם בהנחה שהמשיבה פעלה בחוסר הגינות במטרה להאריך המועד עד להגשת כתב האישום – ואני רחוק מלקבוע זאת – יש לבחון אם הפגם שנפל בהתנהלות המשיבה, אם בכלל, מצדיק שחרורו של העורר. לשם כך, שומא עלינו להידרש לראיות לכאורה ולעילת המעצר, ועל כך אעמוד להלן.

4.

שורה ארוכה של ראיות לכאורה עומדות כנגד העורר, ואסקור להלן את עיקרי הדברים.

(-) המנוח נפטר בבית החולים כשעתיים לאחר שנורה. לשוטרים שהגיעו אליו לאחר שנורה אמר המנוח כי מי שירה בו הוא "דודו בן שטרית", כשמו של העורר (הודעותיהם של השוטרים אורון קריפס, איתן קולר, ירדן אביטן, חגי אלאל). את הדברים שמע גם עד נוסף בשם יוסף פרץ.

המנוח חזר על הדברים גם כאשר הועבר לבית החולים יוספטל (הודעותיהם של קצין המודיעין שמעון זוהר, השוטרת בת אברהם, השוטר מיכאל חלפון). גם איש מד"א בשם רומיאו רדולסקי, אשר פינה את המנוח מהזירה, שמע את הדברים, וכך גם אח בבית החולים בשם פאדי גאנם.

הנה כי כן, עשרה

אנשים שונים שמעו את המנוח סמוך למותו נוקב בשמו של העורר כמי שירה בו.

(-) זמן קצר לפני הרצח ענה המנוח לשיחת טלפון שלאחריה אמר לאשתו כי הוא יוצא להיפגש עם "בן שטרית". בהודעה נוספת סיפרה אשתו של המנוח כי נקב בשם "דודו בן שטרית".

(-) מניע – המנוח עסק בהלוואת כספים ועבד עם העורר בשיתוף פעולה שטיבו לא נתברר עד תום. לצד עיסוקו זה עבד המנוח גם במד"א. עד בשם פאול פרטוש שעבד עם המנוח סיפר כי העורר נהג להטריד את המנוח בשיחות טלפון טעונות ומתוחות, כחודש וחצי לפני הרצח, היה עימות בין המנוח לבין העורר, אחיו ואנשים נוספים, עימות שהגיע כמעט עד לתגרת ידיים. למתיחות בין העורר למנוח היה עד נוסף בשם יוחאי אדרי.

ואם לא די בכך, הרי שביום האירוע, סמוך לפני השעה 12:00, ניתן לצפות במנוח ובעורר מחוץ לתחנת מד"א במצלמות האבטחה, כשהם משוחחים ביניהם (מסומן עג בחומר החקירה).

(-) העורר עשה שימוש בטלפון נייד שמספרו 052-5724419 (שלא היה רשום על שמו). לאחר המפגש בין המנוח לעורר, שהונצח כאמור במצלמות האבטחה ליד תחנת מד"א, נסגר מכשיר הטלפון הנ"ל.

( - )

לאחר הרצח הגיעו שוטרים לביתו של העורר, אך הוא לא היה בבית ומאז נעלמו עקבותיו למשך כחודש וחצי. העורר הסתתר מהמשטרה שאיתרה אותו בערד רק ביום 11.10.2010. ברי כי המדובר בהתנהגות מפלילה המדברת בעד עצמה.

(-) ואם לא די בכל אלה, העורר לא השיב לשאלות שהופנו כלפיו והסתפק בהכחשה סתומה.

הנה כי כן, המדובר במערכת ראיות העומדת ברף של ראיות לכאורה, אם לא הרבה מעבר לכך.

5.

מול כל אלה הציב העורר שתי טענות ניצחות "שלא ניתן להפריכן", כטענתו.

טענה אחת היא, כי מהודעה שמסרה חברתו של המנוח בשם ילנה, עולה כי כשבוע לפני מותו, המנוח נסע עמה ברכב ובמהלך הנסיעה קיבל שיחת טלפון משוטר, שלדברי המנוח הזהיר אותו כי בידי המשטרה יש מידע לפיו העורר עומד לרצוח אותו וכי עליו להיזהר מפניו. המנוח סיפר על כך לילנה ומסר לה מספר טלפון וטען כי זה מספר הטלפון של העורר. ברם, אמירה זו הייתה שקרית בעליל, באשר קצין המודיעין במשטרת אילת אישר כי אומנם התקשרו אל המנוח אך לא הזהירו אותו ושמו של העורר לא עלה בשיחה. בנוסף, מספר הטלפון שנמסר על ידי המנוח לילנה אינו של העורר והוא לא קשור אליו.

מכאן למד העורר כי קיימת "ראיה חד משמעית" כי שבוע לפני מותו העליל המנוח על העורר "שקר בוטה ומתועב" כי הוא עומד לרצחו.

טענה נוספת היא, כי המנוח תיאר את מי שירה בו כלבוש מכנסי ג'ינס וחולצה אדומה. הרצח בוצע בשעה 01:18 והעורר עזב את ביתו על פי תיעוד מצלמות האבטחה פחות משעה לפני הרצח כשהוא לבוש מכנס ירוק קצר וחולצה שחורה. הא-ראיה כי לא העורר ירה במנוח.

6.

אומר בקצרה כי אין בשתי טענות אלה כדי להקהות את עוצמת הראיות לכאורה כפי שפורט לעיל, ולטעמי, אין בהן אפילו כדי לסדוק אותן ולו במעט.

ראשית, קשה להלום כי המנוח חזה כי יירצח בזמן הקרוב, וכבר הקדים תרופה למותו ונקב בשמו של העורר כמי שיוציא לפועל את "גזר הדין". ולא רק זאת, אלא שלשיטתו של העורר יוצא כי המנוח, עודנו על ערש דווי, נקב בשמו של העורר כמי שירה בו, והעדיף להניח לרוצח האמיתי לחמוק מעונש ובלבד שיתאפשר לו לטפול את אשמת רציחתו-שלו על העורר. תזה מעניינת זו מקומה להיבחן בהליך העיקרי ולא בהליכי המעצר.

שנית, אני סבור כי העורר קורא בהודעתה של ילנה מה שאין בה. ילנה סיפרה כי הבינה מהמנוח כי הוא מאויים מזה כחצי שנה וכי ביום 17.8.2010 המנוח קיבל שיחת טלפון מהמשטרה שלאחריה סיפר לה כי "אמרו לו שרוצים להוריד אותו". לאחר שילנה תחקרה את המנוח במי מדובר, הסביר לה כי הוא מסוכסך עם דודו בן שטרית מאילת ואף ציין במפורש כי לא מדובר בדוד בן שטרית מאור יהודה. ודוק: המנוח לא אמר כי המשטרה נקבה בשמו של העורר, אלא הזכיר את השם "אחרי שהמשכתי לחפור" כפי שאומרת ילנה בהודעתה.

אשר לטענה כי העורר לבש בצאתו מהבית בגדים אחרים מאלה שתיאר המנוח, על כך אין חולק (דו"ח מצלמות האבטחה מסומן ק"ו). אולם בין יציאתו של העורר מביתו ועד לירי במנוח, חלף זמן די והותר במהלכו יכול היה העורר להחליף את בגדיו מספר פעמים, בהתחשב בכך שהירי במנוח היה מתוכנן מראש.

7.

אין צורך להכביר מילים כי קמה עילת מעצר כנגד העורר, באשר בעבירת רצח עסקינן, ובנוסף למסוכנותו של העורר, קיים חשש לכך שינסה להימלט מהדין, כפי שמעידה "היעלמותו" הפתאומית לאחר האירוע.

אשר על כן, אני דוחה את הערר.