בש"פ 5473/99 מקבול אלקרינאוי נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט הנדל) לעצור את העורר עד תום ההליכים.

העורר הואשם בכתב האישום בעבירות של ביצוע מעשה סדום, סחיטה באיומים, תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים. לפי המתואר בכתב האישום, נישא העורר למתלוננת באוגוסט 1998, ובאפריל 1999 ברחה המתלוננת לבית הוריה ברהט. בתקופת שהותם בצוותא, איים העורר על אישתו, היכה אותה וביצע בה מעשים מיניים שלא בהסכמתה, תוך שימוש בכוח ובאיומים. עוד נטען בכתב האישום כי בחודש יולי 1999, הגיע העורר לבית הוריה של המתלוננת שם שהתה, והיכה אותה. כן נטען כי משהובא להארכת מעצרו בבאר שבע, איים העורר על האישה כי עם שחרורו יפגע בה. שוטר ששמע את הדברים, תיעד אותם בזכרון דברים שנרשם באותו יום.

בעת הדיון בבית המשפט המחוזי, אישר סניגורו של העורר כי בתיק קיימות ראיות לכאורה לביסוס ההאשמות המיוחסות למרשו. עם זאת, טען הוא כי אין לעורר הרשעות קודמות, שהוא אדם נורמטיבי ששרת בצבא, וכי אין נשקפת ממנו סכנה.

שופט בית המשפט קמא שקל את טענות הסניגור והגיע למסקנה כי העורר מגלה תחושת בעלות על אשתו, והוא מהווה סיכון עבורה, וכי ללא מורא הדין אין הוא מהסס לתקוף אותה גם בבית הוריה. בנסיבות אלה קבע השופט, כי אין חלופה מתאימה שיש בה כדי להבטיח את שלומה של המתלוננת.

בפניי חזר הסניגור על הטענות שהשמיע בבית המשפט המחוזי. לאחר ששקלתי טענות אלה, הגעתי למסקנה כי אין יסוד להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא.

העורר הוא איש צעיר לימים וללא עבר פלילי, אך כעולה מהאישומים המיוחסים לו, בכל הנוגע ליחסו לאשתו הוא חסר מעצורים, ונראה לכאורה כי הוא מסכן את שלומה ובטחונה בהיותו משוחרר. כפי שציין השופט קמא, תחושת הבעלות שהוא חש כלפי אשתו, מעוררת חשש כי גם אם יורחק מעיר מגוריו, לא יהיה בכך כדי להבטיח שלא ישוב ויפגע באשתו. ההתבטאות המיוחסת לו בעת הליכי המעצר, מצביעה על-כך כי בעצם הגשת התלונה, חשפה עצמה המתלוננת לסיכון נוסף מצד העורר.

בנסיבות אלה, לא ניתן לבטוח בהסדר של חלופת מעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.