בש"פ 548/98 סעיד עיאדה נ. מדינת ישראל

העורר ונאשמים אחרים הואשמו בקשירת קשר לביצוע מעשי פשע באופן שחלק מהנאשמים על פי כתב האישום, בכללם העורר, ייבצעו מעשי שוד וגניבה של פטישי חציבה המורכבים על כלי רכב מסוג "באגר", שהינו ציוד הנדסי כבד המיועד לביצוע עבודות בנין ותשתית, זאת תוך כדי פירוק הפטיש מרכב ה"באגר". על פי המתוכנן אמורים היו העורר ונאשמים נוספים למכור את הפטישים לנאשמים נוספים על פי כתב האישום או לידי קונים אחרים ולשלשל לכיסם את הכסף.

כתב האישום כולל 13 אישומים. האישומים המיוחסים לעורר הם אישומים 1 ו3-. על פי האמור באישום מס' 3 הגיע העורר יחד עם נאשמים נוספים וכן אדם נוסף בשם אומבשי בליל 28.2.97 למאגר הביוב בעראבה, במטרה לשדוד פטישים מרכבי "באגר" שבאתר. נטען כי העורר יחד עם אחרים היו רעולי פנים ולבשו כפפות. הם נכנסו לאוהל בו שהה שומר האתר, סובחי טוויל, תקפו אותו הפילו אותו לקרקע והכו בו בכל חלקי גופו ואחר-כך כיסו אותו בשמיכות, חסמו את פיו וכפתו אותו בידיו וברגליו באמצעות חוטי מתכת. העורר והאחרים הספיקו לפרק פטיש אחד, העמיסו אותו על משאית ועזבו את המקום כשהם מותירים את השומר כפות. את הפטיש הם מכרו תמורת 30,000.- ש"ח, כשמחצית סכום זה שולמה להם מיד. לשומר האתר נגרמו חבלות ממשיות.

העורר ונאשמים נוספים הואשמו בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות, תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות, כליאת שווא וכן מסחר בחלק גנוב של רכב.

ביום 27.8.97 החליט בית משפט קמא, בהחלטה מפורטת ומנומקת היטב, כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה הקושרות אותו למעשי העבירה המיוחסים לו. חומר זה מבוסס על עדותו של אומבשי (להלן: "עד המדינה"), שנטל חלק באירוע הפלילי, שלגביו הואשם העורר וכן מצא בית משפט קמא לעדות זו את הסיוע הנדרש.

בית משפט קמא הוסיף וקבע כי קיימת עילת מעצר, שכן מדובר "בעבירות שבוצעו באלימות חמורה ובאכזריות ותוך שימוש בנשק קר". יחד עם זאת קבע בית משפט קמא כי חלקו של העורר קטן מחלקם של שאר הנאשמים באותו אישום (אישום מס' 3) וכן שונה העורר משאר הנאשמים בכך שאין לו הרשעות קודמות. על כן הורה בית משפט קמא לגבי העורר על חלופת מעצר. העורר נעצר במעצר בית מוחלט בביתו בכפר עראבה. כן נקבעו תנאי שחרור נוספים אלה: הפקדה במזומן של 70,000.- ש"ח, שתי ערבויות צד ג' על סך 40,000.- ש"ח כל אחת, צו עיכוב יציאה מן הארץ ואיסור יצירת קשר עם המתלוננים או המעורבים האחרים.

בערר על החלטת בית המשפט המחוזי, שהשתרע על פני 18 עמודים, תקף בא-כוח העורר את החלטת הערכאה קמא, על כל חלקיה. בהחלטה שניתנה על ידי בית משפט זה בערר - בש"פ 5245/97 נאמר כי לפי הצעת בית המשפט "מיקדו באי-כוח בעלי הדין את טיעוניהם בענין הסכום שעל העורר להפקיד במזומנים כתנאי לשחרורו". בהמשך החלטתו רשם בית המשפט את טענת בא-כוח העורר לפיה "אין ידו (של העורר) משגת להפקיד את הסכום שקבע בית המשפט המחוזי או כל סכום אחר וכי בא-כוח המשיבה הסכים להפחתת הסכום כדי 30,000.- ש"ח". בית המשפט העליון (כב' השופט טירקל) החליט להעמיד את סכום ההפקדה על סך 10,000.- ש"ח. כן הוסכם שבא-כוח העורר יוכל להעלות בפני פרקליט המחוז הצעה לפיה יתאפשר לעורר לצאת לעבודתו במשך שעות היום.

ביום 15.9.97 נתן בית משפט קמא תוקף של החלטה להסכמה אליה הגיעו בא-כוח העורר ונציגת הפרקליטות ולפיה הותר לעורר לעבוד בארבעה אתרי בניה בארץ ובעקבות כך צומצמו שעות מעצר הבית לשעות הערב המאוחרות והלילה בלבד, כמפורט בתצהירו מיום 14.9.97 של מעבידו עיסא אבו-שקארה.

ביום 18.12.97 פנה העורר בבקשה לקיום עיון חוזר בהחלטות בית המשפט כשהוא מבקש הפעם לבטל כליל את מעצר הבית החלקי וכן ביקש להורות על החזרת הערבון. בנימוקי הבקשה טוען העורר כי ביום 4.9.97 "קיבל בית המשפט העליון את הערר" שהגיש והפחית את סכום ההפקדה וכן צומצם מעצר הבית, באופן שמאפשר לעורר להימצא בכל שעות היום (משעה 05:00 עד שעה 20:00) בעבודתו, אך עתה משחלפו מספר חודשים מאז ניתנה ההחלטה הקודמת ונשתנו הנסיבות, יש לבטל, כאמור, את כל המגבלות על חופש תנועותיו.

בקשה זו לעיון חוזר נדחתה ביום 14.1.98. שוב טרח בית משפט קמא להדגיש כי למרות מיעוט חלקו של העורר במעשים הפליליים המיוחסים לו, אין להפחית מחומרת המעשים עצמם ומשום כך אין מקום להקל עוד בתנאי מעצר הבית מעבר למה שכבר הקל בית המשפט העליון בבש"פ 5245/97 הנזכר. עם זאת הוסיף בית משפט קמא כי במידה וצורכי עבודתו או החלפת מקום עבודתו יחייבו זאת, ניתן יהיה לשקול הסדרים אחרים שיתאימו לצרכים החדשים. דא עקא והבקשה שהונחה בפני בית משפט קמא לא נועדה לבחון הסדרים חדשים לצורכי עבודתו, כי אם לבטל כליל את מעצר הבית כדי לאפשר לעורר לבלות מחוץ לביתו בשעות המאוחרות של הערב.

טענה זו חזרה ונשנתה בפניי וראיתי אף אני לדחותה. הוא הדין לגבי שאר טענותיו של בא-כוח העורר הנכבד. אין ספק שאם הראיות לכאורה המצויות באמתחתה של התביעה יעמדו במבחן ההליך הפלילי, יהיה בהן כדי להוות חומר להרשעת העורר. התנהגותו האלימה של העורר כפי שפורט בפרט האישום המיוחס לו, היא התנהגות מסוכנת לציבור ובכך נוצרה עילת מעצר.

חלופת המעצר כבר צומצמה לתנאי מינימום באופן שלבד מהפגיעה ב"חופש הבילוי" של העורר בשעות המאוחרות של הערב והלילה, הפגיעה בחירותו היא מינימלית. יש להניח שגם "פגיעה" זו תבוא לקיצה בעתיד הלא רחוק (לכאן או לכאן) בשים לב לכך ששלב ההוכחות במשפטו אמור היה להתחיל בימים אלה (15.2.98).

הערר נדחה.