בש"פ 5485/13 פלוני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' קאפח ) מיום 8.7.2013, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

1.

ביום 2.5.2013 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו ריבוי עבירות של מעשה סדום, ניסיון ביצוע מעשה סדום, מעשה מגונה וגרם מעשה מגונה, כולם בבת משפחה שטרם מלאו לה ארבע עשרה שנה, כשהיא שרויה במצב המונע ממנה לתת הסכמה חופשית (ריבוי מקרים) - עבירות לפי סעיפים 351(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ) בנסיבות האמורות בסעיף 347(ב)+345(א)(3)+345(א)(4), בצירוף סעיף 345(ב)(1) לחוק, וחלקן בצירוף סעיף 25 לחוק; סעיף 351(ג)(1) בנסיבות האמורות בסעיף 348(א)+345(א)(3); סעיף 351(ג)(2) בנסיבות האמורות בסעיף 348(ב)+345(ב)(1)+345(א)(4) לחוק, וחלקן בצירוף סעיף 350 לחוק.

2.

לפי המתואר בכתב האישום, המתלוננת, ילידת שנת 2000, התגוררה בתקופה הרלוונטית לכתב האישום עם אמה ואחותה הקטינה, ילידת 2003, ועם העורר, שהוא בן זוגה של האם מזה כשש שנים.

לאורך השנים, מאז היות המתלוננת בת 6 ועד הגיעה לגיל 12, במספר רב של הזדמנויות, החדיר העורר את אצבעותיו לפי הטבעת של המתלוננת ואת איבר מינו לפיה, וניסה להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה. בנוסף, במספר רב של הזדמנויות נישק העורר את המתלוננת בפיה, החדיר את לשונו לפיה, מישש את שדיה, ליקק את איבר מינה וגרם לכך שהיא תמשש את איבר מינו. העורר אף הציע למתלוננת תמורה כספית אם "תעבוד" עבורו בכך שתאונן לו ותאפשר לו להחדיר את איבר מינו לישבנה.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו.

בהחלטתו ציין בית משפט קמא כי אין מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה ולקיומה של עילת מעצר. עיקר החלטתו של בית המשפט נסבה אפוא על שאלת קיומה של חלופת מעצר, לאור תסקיר שירות המבחן שנערך בעניינו של העורר.

בית המשפט

ציין את התרשמותה של קצינת המבחן מהעורר, נוכח עברו הפלילי המכביד הכולל עבירות אלימות קשות. בשורה התחתונה, שירות המבחן סבר כי נשקף מהעורר סיכון מיני וסיכון להישנות התנהגות פורצת גבולות, ועל כן לא המליץ על שחרורו.

בית המשפט

ציין כי המתלוננת הועברה למקלט חירום, וכי שחרור העורר עלול להעמידה תחת לחץ נפשי משמעותי ולהביא לנסיגה במצבה. על רקע כל האמור, נקבע כי כל חלופה לא תסכון בעניינו של העורר, ו בית המשפט

הורה על מעצרו עד תום ההליכים.

מכאן הערר שלפניי.

4.

לטענת העורר, על פי חומר הראיות ודברי המתלוננת, לאחר שזו חשפה את תלונותיה בפני אמה ואחותה, הרי שגם לדברי המתלוננת עצמה, המעשים לא חזרו על עצמם משך שנה שלמה, במהלכה המשיך העורר להתגורר עם המתלוננת. לטענת העורר, יש בכך כדי להציב סימני שאלה, שהרי לו ידעו כולם על האשמות המתלוננת, מדוע לא הוגשה תלונה נגדו? עוד טען העורר, כי יש בכך כדי להצביע על היעדר מסוכנות מצידו.

העורר טוען כי המשיבה לא התייחסה לטענותיו בדבר כרסום בראיות. עוד הלין העורר על תסקיר שירות המבחן, על הקביעה כי הוא פדופיל וכי נשקפת ממנו מסוכנות. בהקשר זה הצביע העורר על כך שעברו הפלילי העשיר אינו כולל עבירות מין.

העורר הלין על כך ששניים מתוך שלושת המפקחים שהוצעו על ידו נשללו על ידי שירות המבחן, אך מן הטעם שאלו שללו כל אפשרות לאשמתו. לטענת העורר, אין בכך כדי לגרוע מהתאמתם לשמש כמפקחים, שכן אמונתם בחפותו נובעת מההיכרות רבת השנים בינם לבינו.

מכאן טענת העורר כי שגה בית משפט קמא בהחלטתו, וכי יש להורות על שחרורו לחלופת מעצר.

5.

אקדים ואומר כי דין הערר להידחות.

במישור הראיות לכאורה, הרי שמחומר החקירה עולה כי בנוסף להודעותיה של המתלוננת עצמה, יש שורה של ראיות תומכות, לרבות מצבה הנפשי של המתלוננת, וכי בבית הספר הבחינו עוד קודם לחשיפת התלונה באותות המצוקה ששידרה המתלוננת.

6.

איני נדרש להשגותיו של העורר על תסקיר שירות המבחן, ואני נכון לקבל את הטענה כי אין לזקוף לחובת נאשם את כפירתו בעבירות המיוחסות לו, בשלב המעצר. עם זאת, רשאי שירות המבחן להסיק על טיבם של מפקחים מוצעים, בין היתר, על פי הערכתו את מידת הסמכותיות שלהם כלפי הנאשם או מידת ההשפעה של הנאשם עליהם, כמו-גם על פי מידת האמון הבלתי מסוייג שהמפקחים נותנים בנאשם, מה שעשוי לעיתים לפגום במידת הפיקוח שלהם על התנהלותו. במקרה דנן, שירות המבחן לא מצא את המפקחים המוצעים ראויים, בית משפט

קמא מצא לאמץ מסקנה זו, ואיני רואה להתערב בכך.

7.

בעבירות כגון דא, לא בנקל יורה בית המשפט על שחרור נאשם לחלופת מעצר, אלא במקרים חריגים (ראו, לדוגמה, החלטת השופט מלצר בבש"פ 4073/11 גולדמברג נ' מדינת ישראל (21.7.2011)). חריגים אלה, לא רק שאינם מתקיימים בענייננו, נהפוך הוא. לעורר עבר פלילי מכביד, הכולל עבירות נשק, אלימות ואיומים, הפרת הוראה חוקית, הדחה בחקירה ועוד. העורר בילה כ-17 שנים מחייו בין כתלי בית הכלא, ובשנת 2006 סיים לרצות עונש מאסר של 10 שנים.

8.

המסוכנות הנובעת מהעורר, באה לידי ביטוי במעשים המיוחסים לו ובהתרשמות שירות המבחן כי הוא אימפולסיבי ובעל רמת דחפים גבוהה. לצד זה, הלכה עמנו, כי בעבירות מין, רשאי בית המשפט לקחת בחשבון כי שחרור העורר לחלופת מעצר יפגע בשלומה הנפשי של המתלוננת. חשש זה מקבל משנה תוקף נוכח העובדה שהמתלוננת נמצאת כיום במקלט חירום לאחר שהוצאה מהבית בעקבות התרשמות שירותי הרווחה מתפקודה הלקוי של האם.

לכל אלה יש להוסיף את החשש האינהרנטי משיבוש הליכי משפט בעבירות מין במשפחה, עקב לחצים שיופעלו על ידי המתלוננת (ראו, לדוגמה, החלטת השופט זילברטל בבש"פ 2916/12 פלוני נ' מדינת ישראל (25.4.2012)). חשש זה מתעצם במקרה דנן, נוכח עמדתה של האם אשר מצדדת בנאשם.

9.

סוף דבר, ועל רקע כל האמור לעיל, שאני דוחה את הערר.