בש"פ 5490/99 פריד אשקר נ. מדינת ישראל

העורר הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה בעבירה של ביצוע מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) בנסיבות המנויות בסעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, וכן הואשם בביצוע מעשים מגונים.

המעשים המיוחסים לעורר בוצעו כולם בילד בן 11 ששהה עם הוריו בפיקניק ביער שגב.

לפי המתואר בכתב האישום, ביקש הקטין מהעורר שיראה לו סוס שהיה בבעלותו; העורר הושיבו על הסוס, הרחיקו מהוריו, וביצע בו את המעשים האמורים בשלוש הזדמנויות שונות.

במהלך ביצוע מעשיו של העורר בילד, איים עליו העורר כדי שלא יספר את אשר עשה לו. בבית המשפט המחוזי קבעה השופטת ר' חוזה, כי בהעדר מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה מתקיימת עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996-, שכן יש יסוד סביר לחשש שהנאשם "יסכן את בטחונו של אדם". כן קבעה השופטת, כי בהתחשב בסוג העבירה שהעורר הואשם בה, מתקיימת חזקת מסוכנות. עוד קבעה השופטת, כי העורר לא הפריך את חזקת המסוכנות המתקיימת בעניינו בדרך כלשהיא, ונוכח מסוכנות זו לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

בפני לא כפר בא כוח העורר בקיומן של ראיות לכאורה, ואף לא בחזקת המסוכנות, אך טען כי ניתן להשיג את תכלית המעצר בדרך חלופית של החזקתו במעצר בית.

טענת בא כוח העורר אינה נראית לי. המעשים אשר ביצע העורר פעם אחר פעם בילד רך בשנים, בנסיבות בהן נתן בו הילד אמון, הם מעשים אכזריים וחמורים המצביעים על כך שהעורר הוא אדם מסוכן לציבור. המעשים המנויים החמורים כשלעצמם, בוצעו בילד כאשר העורר לא שעה לתחנוניו, לבכיו ולבקשתו לחזור להוריו. כאמור אף לוו המעשים באיומים מצד העורר. העורר לא נרתע מלבצע את מעשיו גם בידיעה שהורי הקטין נמצאים בקרבת מקום, וכי ידוע להם שהוא בחברת בנם. כאשר כעולה לכאורה, לא נרתע העורר בתנאים אלה מלבצע את המיוחס לו, ניתן לקבוע כי המדובר באדם הנתון לדחפיו ללא מעצורים ונשקף ממנו סיכון לילד שהוא קרבנו ולקורבנות פוטנציאלים נוספים.

בנסיבות אלה השהייה בביתו של העורר, אינה יכולה להיות תחליף הולם למעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.