בש"פ 5496/12 אחמד אחמד נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 2.7.2012 (מ"ת 31041-06-12, כבוד השופטת א' הלמן ), לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.

לבית המשפט המחוזי בנצרת הוגש כתב אישום נגד העורר (נאשם 1) ושני אחיו (נאשמים 2 ו-3). השלושה הם בני דודו של מוחמד מוניר אחמד (להלן: המתלונן). על פי המתואר בכתב האישום, בין משפחת הנאשמים למשפחת המתלונן קיים סכסוך מזה זמן מה. ביום 8.6.2012 פגשו נאשמים 2 ו-3 את המתלונן ברחוב, תקפו אותו והכו אותו בחלקים שונים בגופו. תוך כדי התגרה הגיע למקום העורר כשהוא מצויד בסכין, ודקר את המתלונן בירך שמאל. כשניסה המתלונן להימלט מן המקום - אחזו בו הנאשמים 2 ו-3, והעורר דקר אותו בגבו. בגין מעשים אלו יוחסו לעורר עבירה של חבלה בכוונה מחמירה - לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וכן עבירה של החזקת סכין שלא כדין - לפי סעיף 186 לחוק. שני אחיו של העורר הואשמו אף הם בביצוע בצוותא של חבלה בכוונה מחמירה, וכן בתקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות - לפי סעיף 380 בצירוף סעיף 382(א) לחוק.

יחד עם כתב האישום הוגשה לבית המשפט בקשה למעצר עד תום ההליכים של העורר ושני אחיו. התביעה טענה כי בידיה ראיות לכאורה שכוללות, בין היתר, עדויות של המתלונן ושל מספר עדי ראייה, וכן תיעוד רפואי של הפציעות שנגרמו למתלונן. צוין גם כי המשיבים קושרים עצמם בהודעותיהם למקום ולאירוע. לשיטת התביעה, מאחר ומדובר בעבירת אלימות תוך שימוש בנשק קר - קמה עילת מעצר סטטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, וכן מכוח סעיפים 21(א)(1)(א) ו-21(א)(1)(ב) לחוק (חשש לשיבוש הליכי חקירה ומסוכנות כללית). הודגש כי אין כל חלופה שיש בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת משלושת הנאשמים.

העורר הסכים כי יש ראיות לכאורה לאשמתו, אך טען כי עוצמתן איננה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים. לשיטתו מדובר היה באירוע של תקיפה הדדית, כאשר הוא זה שהותקף בסכין על ידי המתלונן ולא להיפך. לחיזוק גרסתו הצביע המתלונן, בין היתר, על חתכים באצבעותיו, וטען כי אלו פצעי הגנה. לחלופין טען העורר כי ניתן לשחררו לחלופת מעצר בבית חמיו וחמותו בכפר אחר, והדגיש כי בין משפחתו לבין משפחת המתלונן נעשתה "סולחה" שמפחיתה את החשש מפני מעשי אלימות נוספים.

ביום 2.7.2012 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי. באשר לעורר , נקבע כי קיימות ראיות לכאורה בעלות עוצמה מספקת להרשעתו: עדי התביעה מסרו הודעות "עקביות ומפורטות" מהן עולה כי העורר אחז בסכין ודקר את המתלונן, ואילו העורר לא סיפק כל הסבר נגדי משכנע לאופן שבו נגרמו פצעי הדקירה למתלונן. טענת העורר כי נגרמו לו פצעי התגוננות תתברר בהליך העיקרי, ואין בה כדי לפגום בעוצמת הראיות לכאורה נגדו. באשר לחלופת המעצר, זו איננה יכולה לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר. לנוכח זאת נקבע כי העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים נגדו. באשר לנאשמים 2-3 , נקבע כי קיימות ראיות טובות לכאורה למעורבותם בתקיפתו של המתלונן, והסתירות שהתגלעו בעדויותיהם של עדי התביעה אינן נוגעות לליבת העבירה. בד בבד, עוצמת הראיות לכאורה באשר לעבירת החבלה (דהיינו: הטענה כי הם אחזו במתלונן בעת שהעורר דקר אותו בגבו) - הינה פחותה. לנוכח זאת, ובהתחשב בעברו הנקי של נאשם 2 ועברו הלא-מכביד של נאשם 3, שוחררו השניים למעצר בית מלא בבית קרובי משפחה.

3.

במסגרת הערר טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר סמך ידו על עדויותיהם של בני משפחת המתלונן, שהרי בינם לבין משפחתו קיים סכסוך ממושך. כן שגה בית המשפט כאשר התעלם מן הסתירות בעדויותיהם של עדי התביעה, ובפרט לאחר שקבע כי אין בעדויות אלו עוצמה מספקת בכל מה שקשור להוכחת אשמתם של שני הנאשמים האחרים. העורר הוסיף וטען שבית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק להסכם הסולחה בין המשפחות, וכן לטיב חלופת המעצר שהוצעה.

4.

מצבו של העורר שנעצר שונה ממצבם של שני הנאשמים האחרים בכתב האישום, וזאת בשני היבטים - כל אחד בעל משקל רב. ההיבט האחד

הוא התמונה הראייתית: בניגוד לנאשמים האחרים, חמישה עדי ראיה - המתלונן, אחותו, גיסו, אחיו ואביו - העידו כי ראו את העורר דוקר את המתלונן. זו תשתית ראייתית איתנה. אינני מתעלם מטענת הסנגוריה לפיה אלו עדים השייכים כולם למשפחת המתלונן. אך בראיות לכאורה עסקינן, והעדויות המצטברות מחזקות אחת את רעותה. ההיבט השני הוא המעשים המיוחסים לעורר: עולה כי הוא היחיד מבין הנאשמים אשר השתמש בסכין ודקר את המתלונן פעמיים - בירך ובגב. כתוצאה מכך נגרם למתלונן פצע דקירה בבית החזה האחורי, הוא נזקק לטיפול רפואי ואושפז למשך שבוע ימים בבית חולים.

היבטים אלו רלבנטיים להכרעה לא רק בשל השוני בין מצבו של העורר לבין מצבם של שני הנאשמים האחרים, אלא בפן נוסף. בהסתכלות על העורר בבדיקה פרטנית, וכך כמובן יש לבחון נאשם בבקשה למעצר עד תום ההליכים, מתברר כי קיימת מסוכנות המבססת את קביעת בית המשפט שהחלופה איננה עונה על הדרישה. צדק בית המשפט המחוזי כי הסולחה היא בעלת משקל, אך לא במידה שיש בה כדי להטות את הכף לטובת שחרורו של העורר לחלופה. כך גם ביחס להעדר העבר הפלילי של העורר. עם זאת, אינני מביע עמדה לכאן או לכאן מה יהיה דינה של חלופה בעלת איכות גבוהה, אם תוצג על ידי העורר, והאם בהקשר זה יהיה מקום להזמין תסקיר מעצר.

5.

מנימוקים אלו, דין הערר להידחות.