בש"פ 5497/01 חאלד גנאם נ. היועץ המשפטי לממשלה

ביום 28.6.01 הוגש כנגד העורר, חאלד גאנם, ואדם נוסף בשם מוסטפא, כתב אישום המייחס להם עבירות של קשר לביצוע פשע - עבירה לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; חבלה בכוונה מחמירה - עבירה לפי סעיף 329(1) ו-29 לחוק העונשין ושוד מזוין - עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין. לעורר אף יוחסה עבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין.

על פי הנטען בכתב האישום, ביום 16.6.01 קשרו השניים קשר, יחד עם אדם נוסף בשם אחמד, שהועמד לדין בנפרד, לתקוף את המתלונן, ככל הנראה כנקמה על השתתפותו באירוע שבו הותקף בן דודו של אחד הנאשמים. לשם כך, על פי הנטען הצטיידו השלושה בסכינים וארבו למתלונן בכרם גפנים שנמצאת סמוך לישוב פרדיס בו הם מתגוררים. עוד נאמר בכתב האישום, כי בשעה 22:00 לערך רכב המתלונן על אופניו לתוך הכרם. שם, התנפלו עליו העורר ואחמד, הפילו אותו, גררו אותו לתוך הכרם והחלו להכות אותו ולדקור אותו בכל חלקי גופו. המתלונן הצליח להימלט מאחיזתם והחל לרוץ לעבר הכניסה לכרם עד שנפל. חמד והעורר הצטרפו למוסטפא והמשיכו להכות את המתלונן ולדקור אותו. כמו כן נטען כי במהלך התקיפה לקח העורר מהמתלונן את הפלאפון שלו והוציא את ארנקו של המתלונן, בו היו 1,600 שקלים, מהם לקח 1,500 שקלים וזרק את הארנק במקום כשבתוכו 100 השקלים הנותרים.

לאחר התקיפה של המתלונן הציע העורר שמוסטפא יחזור לבית הקפה בכניסה לכפר, כדי שלא יתעורר חשד בנוגע למעשיהם. בהתאם לכך מוסטפא אכן הלך, ובין העורר לאחמד התפתח ויכוח בנוגע לגורלו של המתלונן. אחמד ביקש להעביר את המתלונן לבית החולים ואילו העורר רצה להכניס את המתלונן לתוך הכרם ולהשאירו שם. אחמד עזב את המקום, הביא את רכבו והצליח לשכנע את העורר ששניהם יעבירו את המתלונן לבית החולים. העורר ירד מן הרכב בדרך לבית החולים ואילו אחמד המשיך עם המתלונן עד לבית החולים ואף חיכה שם עימו.

במקביל להגשת כתבי האישום נגד העורר ומוסטפא ונגד אחמד, הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא ש. פינקלמן) גם בקשה למעצר עד תום ההליכים. בית המשפט בחן את חומר הראיות שלפניו וקבע שנגד השלושה ישנן ראיות לכאורה מוצקות הקושרות את הנאשמים לעבירות המיוחסות להם. אולם, הוא מצא לנכון להבחין בין הנאשמים. בהחלטתו קבע סגן הנשיא כי למרות שאחמד היה שותף, לכאורה, במעשי התקיפה, הרי בהתחשב בכך שהוא מצא לנכון להעביר את המתלונן לבית החולים על מנת שיקבל טיפול רפואי נאות, יש להבחין בינו לבין שותפיו לעבירה: "... רואה אני גם לנכון לאבחן בין חאלד [העורר] ומוסטפא מחד גיסא לאחמד מאידך גיסא. שאף שזה האחרון היה שותף, כך נראה, לשנים האחרים, הוא מצא לנכון ובכח לגרום להעברת המתלונן לבית החולים על מנת שיקבל שם טיפול רפואי נאות. להבדיל מחאלד [העורר] שהיה מוכן לנטוש את המתלונן בכרם ולהשאירו שם מוכה וזב דם". על כן, קבע כי העורר ומוסטפא ישהו במעצר עד תום ההליכים ואחמד ישהה בתנאים של חלופת מעצר.

על החלטת המעצר הוגש הערר שלפניי.

בא כוח העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה להתרחשות האירוע. את נימוקיו לערר השתית בעיקר על כך שההבחנה שערך בית המשפט קמא בין העורר לבין אחמד אינה מוצדקת. לטענת בא-כוחו של העורר בעדותו של אחמד ישנן סתירות. לדבריו, ניסה אחמד להציג עצמו כ"טלית שכולה תכלת", טען שלא היה לו סכין בכלל והטיל את האחריות לדקירת המתלונן על העורר. לטענתו, בית המשפט קמא קבע בהחלטתו ששלושת הנאשמים דקרו את המתלונן ושגם אחמד וגם העורר איימו עליו בדרך לבית החולים לבל יספר את שאירע לו. לכן, טוען הוא, "אבק השותפות" שדבק באחמד ובמתלונן שווה. עוד טען הוא כי לאור הסתירות לכאורה בעדותו של אחמד, היה על בית המשפט להתייחס במשנה זהירות לטענתו כאילו הסכים העורר להעביר את המתלונן לבית החולים רק לאחר שאחמד הפציר בו. הוא סבור שרצונו של העורר להשאיר את המתלונן בתוך הכרם היה רק התפרצות רגעית של זעם שלא יצאה אל הפועל, שהרי בסופו של דבר העביר העורר את המתלונן, יחד עם אחמד, לבית החולים. הישענות על אמירה כזו, לדבריו, כמוה כ"ענישת" העורר על ידי מעצרו עד תום ההליכים אשר אינה עולה בקנה אחד עם המטרה המניעתית שביסוד המעצר. בכל אלו, סבור הוא, נהג בית המשפט באופן המפלה בין העורר לאחמד ללא הבחנה עניינית משמעותית. עוד טען העורר, כי בית המשפט קמא לא בחן חלופת מעצר ולכן יש לבטל את החלטתו.

כנגד טענות אלה ביקש בא כוח המדינה להבהיר את הטעמים להבחנה בין אחמד לבין העורר. לדבריו, לא זו בלבד שאחמד הפציר בעורר שיסייע לו להעביר את המתלונן לבית החולים, הוא אף נסע עימו לשם והמתין שם עד שנחקר על ידי המשטרה. אף עדותו של המתלונן מחזקת את ההבחנה בין שני הנאשמים. מקור נוסף ממנו מבקשת המדינה ללמוד טמון בעובדה שאחמד הודה בחקירת המשטרה וסיפר אודות האירוע כולו. לעומתו, העורר הכחיש את כל המיוחס לו וסירב לשתף פעולה עם המשטרה. הכחשת העורר מהווה לטענת בא-כוח המדינה שיקול לעניין מסוכנתו של העורר ומורה על כך שאין הוא מביע חרטה על מעשיו.

העבירות החמורות בהם הועמד העורר לדין מקימות חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה- מעצרים] התשנ"ו-1996, בהיותה עבירה שבוצעה באלימות ובשימוש בנשק קר. חזקת מסוכנות זו לא הופרכה על ידי העורר.

עיינתי בטענות הצדדים ובחומר החקירה ואני סבורה שדין הערר להידחות. ההבחנה שיצר בית המשפט קמא בין אחמד ובין העורר (והנאשם השלישי - מוסטפא) מוצדקת ונכונה. בעוד שני הנאשמים ניסו להסיר מעצמם כל אחריות לאירוע, אחמד היה היחיד שדרש להוביל את המתלונן לבית החולים ואף שהה עימו שם. נכונות כזו יכולה להעיד על חרטה מסוימת מביצוע המעשה, שאינה ניכרת בהתנהגותו של העורר. אף אם אניח כי רצונו להשאיר את המתלונן בכרם היה רק התפרצות של רגע, הרי שמכלול התנהגותו לאחר המעשה אינה מלמדת על חרטה, ובהעדר חרטה נותרה לכאורה מסוכנות. העורר אמנם הצטרף לאחמד בהכנסתו של המתלונן למכונית כדי להובילו לבית החולים, אולם גירסתו של אחמד ולפיה היה הוא היחיד שביקש להציל את המתלונן ולהביאו לטיפול רפואי נתמכת בגרסת המתלונן ובהישארותו בבית החולים.

הבחנה בין נאשמים מקום בו מתקיימים הבדלים משמעותיים ביניהם בנסיבות שהם רלוונטיים לשאלת המעצר, אינה עולה כדי הפלייה פסולה. כאמור, הבעת החרטה שבאה לידי ביטוי בהתנהגותו של אחמד לאחר האירוע, לקיחת המתלונן לבית החולים ושיתוף הפעולה עם המשטרה יש בהם כדי ללמד על הפחתת המסוכנות הנשקפת ממנו ולהצדיק את הבחנתו מן העורר.

מטעמים אלו, הערר נדחה.