בש"פ 5505/12 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן ) שניתנה בב"ש 4897/08 ביום 09.07.12 בגדרה הורה בית המשפט על מעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

כנגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים המייחס לו עבירות של אינוס לפי סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ומעשים מיניים בקטינה שטרם מלאו לה שש עשרה לפי סעיף 348(ב) בצירוף סעיף 345(ב)(1) לחוק האמור. כתב האישום מתאר כי בחודשים מאי-יולי 2003 הכיר העורר את המתלוננת, קטינה,

אשר עקב קשייה המשפחתיים התגוררה בחווה בבעלות קרוב משפחתו. במהלך חודשים אלו, על פי הנטען, ביצע העורר במתלוננת במספר אירועים שונים מעשים מיניים, שלא בהסכמתה, ותוך ניצול מצוקתה הרגשית.

עם הגשת כתב האישום בשנת 2008 שוחרר העורר למעצר בית בתנאים תוך שהותר לו לצאת לעבודה בלוויית ערב. התיק נקבע להוכחות לשני מועדים בחודשים אפריל ומאי 2009 אך העורר לא התייצב לדיונים, והניסיונות לאתרו לא צלחו. בהמשך לכך, הוא הוכרז כעבריין נמלט. החיפושים אחריו העלו כי העורר ברח לארגנטינה באמצעות שימוש בדרכונו של אחיו. הוגשה בקשת הסגרה והוא הוחזר לישראל על-ידי המשטרה ביום 22.06.12 בחלוף תקופה של כמעט שלוש שנים. עקב זאת עם חידוש הליכי המשפט, המדינה הגישה בקשה לעיון חוזר ולמעצר העורר עד תום ההליכים.

בדיון שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי ביום 01.07.12 נקבע כי התשתית הראייתית מתבססת בעיקרה על עדות המתלוננת, אך כי יש בתיק חיזוקים נוספים לעדותה ועל כן מתקיימות ראיות לכאורה ברמה הנדרשת לשלב זה של ההליכים. עוד נקבע כי בעניין העורר קמה עילת מעצר עקב החשש הממשי שהוא יימלט מהארץ פעם נוספת. באשר לחלופת המעצר שהוצעה בביתו של הרב פרנקל, רבה של המושבה יבניאל, הוחלט כי היא אינה ראויה מן הטעם שלא ניתן לתת אמון בעורר לאחר שהלה נמלט מחוץ לארץ כאשר היה משוחרר לחלופת מעצר בפעם הקודמת. זאת לאחר שרימה את הרשויות עת הוסיף את תמונתו לדרכון על שם אחיו. צוין כי הגם שהעבירות המיוחסות בוצעו לכאורה בשנת 2003 ולכן בנסיבות רגילות כנראה לא היה נעצר העורר עד תום ההליכים, במקרה דנא העיכוב בניהול משפטו נגרם בגלל מעשיו הוא - עקב בריחתו של העורר מהארץ - אין לתת לחלוף הזמן משקל בעניין העורר. נוכח האמור, הורה בית המשפט המחוזי בירושלים ביום 9.07.12 על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים.

2.

בבקשה הנידונה חולק העורר על קביעות בית המשפט המחוזי בנוגע לקיומן של ראיות לכאורה לגבי נקודה עובדתית מסוימת, כפי שיובהר, ובנוגע לקיומה של עילת מעצר. לחלופין, מבקש העורר להורות על קבלת תסקיר מעצר ולבחון את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר בחסות הערב שהוצע, הרב פרנקל. לטענת העורר, העובדה שפנה בעצמו ממקום מעצרו בארגנטינה לקונסוליה הישראלית והסכים להסגרתו, מאיינת את החשש כי הוא יברח בשנית. על כן, לא מתקיימת עילה לעוצרו עד תום ההליכים. עוד גורס העורר כי שגה בית משפט קמא שעה שלא הורה על הכנת תסקיר מעצר בנוגע לאפשרות שחרורו לחלופה, כאשר לא שיקלל את כלל הנתונים הצריכים לעניין אלא השיקול היחידי שעמד לנגד עיניו הוא מניעת בריחה נוספת.

המדינה סומכת ידה על החלטת בית המשפט המחוזי. לטענתה, העורר נכשל במבחן הבסיסי ביותר של בחינת שחרור נאשם לחלופת מעצר - הוא מתן אמון בנאשם. העורר הפר את אמון בית המשפט, ולכן אין כעת מקום לעריכת תסקיר מעצר.

3.

תיק זה מדגים כי מטרת המעצר עד תום ההליכים איננה הענשת נאשם אלא השגת תכליות חיוניות אחרות של ניהול המשפט הפלילי והגנה על ביטחון הציבור. העורר עבר את העבירות המיוחסות לו בשנת 2003, ושוחרר בהסכמת המדינה לחלופת מעצר בשנת 2008. אלא שהעורר, במו ידיו שינה את האיזון בנוגע לשחרורו במעשה בריחתו לארגנטינה ואי הסכמתו לבקשת ההסגרה לישראל במשך תקופה של 32 חודשים לאחר מכן. בהקשר זה מציין הסנגור את יתרונות חלופת המעצר שהוצעה. הוא הדגיש כי מרשו עזב את הארץ בשל לחצים שהופעלו עליו ועל אימו. לשיטתו אין סבירות ממשית שמרשו ינסה לברוח מן הארץ פעם שנייה היה והערר יתקבל.

החלופה שהוצעה, אף לשיטת המדינה, בעלת איכות טובה. ברם, חלופה של מעצר בית מלא נשענת על נכונותו של הנאשם לשתף פעולה עם הרשויות. גם אם מדובר במפקח רציני ואחראי, כפי שנראה כאן, סיכויי הצלחתו עומדים ביחס הפוך למוטיבציה של נאשם להפר את תנאי שחרורו. בראייה זו, קשה להגיע למסקנה שנפלה טעות בהחלטת בית משפט המחוזי. כאמור, שחרור העורר לחלופת מעצר בפעם הקודמת הביא לבריחתו מהארץ. לא זו אף זו, העורר היה נכון לשהות מאחורי סורג ובריח במדינה אחרת תקופה ארוכה של כ-32 חודשים כדי למנוע את קיום המשפט. המצב האמור מלמד כי על פני הדברים לא ניתן לסמוך על העורר. בל נשכח כי כדי להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים די בחשש להימלטות מאימת הדין. במקרנו, לא עסקינן בחשש בלבד ובמה שעלול לקרות, אלא בעובדה מוכחת שאיננה שנויה במחלוקת. הנה כי כן, המציאות טופחת על פני העורר ועל טענתו כי הוא ראוי לאמון. נקודת החוזק בטיעון של כל צד ברורה: איכות המפקח שהוצע מצד אחד מול התנהגות העורר עת שוחרר בעבר מן הצד השני. לכן לא נפלה שגגה באי הזמנת תסקיר מעצר בענייננו. הנימוקים לכאן או לכאן מדברים בעד עצמם.

4.

טרם סיום, אתייחס בקצרה לטענת הסנגוריה בנושא הראיות לכאורה. אף לגישתה מהות העניין אינה בעלת משקל רב לצורך הדיון בבקשה, אך משהועלתה הטענה, ראוי להתייחס אליה. הסניגור מדגיש כי אחד הרכיבים בעבירת האינוס בה מואשם העורר הוא כי המתלוננת הייתה קטינה שטרם מלאו לה 16 שנים. ברם, על פי כתב האישום לא ברור מה היה גיל המתלוננת במועד ביצוע העבירות המיוחסות. אף ייתכן שהיא הייתה בת 16 שנים ומספר חודשים. הנאשם רשאי ליהנות מחזקת החפות כל עוד לא הורשע. כך או כך, והסניגור לא חלק בנקודה זו, העבירה חמורה ומקימה עילת מעצר. המשוכה העיקרית העומדת לפני העורר בערר שלפניי, ואותה לא עבר, היא עוצמת עילת המעצר הנובעת מהימלטותו מהדין ואי נכונותו להסכים להסגרתו תקופה ארוכה של כמעט שלוש שנים.

5.

הערר נדחה.