בש"פ 5518/99 נאפז שתייה נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.ביום 25.7.99 הוגש כנגד העורר כתב אישום הכולל שני אישומים. לפי המתואר באישום הראשון, בסמוך לחודש מאי 1999 פנה העורר לאחד בשם עבדאללה שייחה (להלן: "עבדאללה"), וביקש ממנו כי יודיע לו אם יוודע לו על מקומות מהם ניתן לגנוב רכוש. בתקופה הרלוונטית, עבד עבדאללה כשומר באתר בנייה בסמוך למוזיאון "יד ושם" בירושלים (להלן: "אתר הבנייה" או "האתר"). ביום 17.7.99 בסמוך לשעה 19:00 התקשר עבדאללה לעורר, וסיפר לו על אתר הבנייה כדי שהעורר ישדוד את המקום. עוד באותו היום, הוביל עבדאללה את העורר, יחד עם ארבעה אנשים נוספים (שזהותם אינה ידועה לתביעה) לקירבת האתר, והם צפו על המקום ממרחק של כמה מאות מטרים. למחרת (18.7.99), בעוד עבדאללה שומר על אתר הבנייה, הגיעו העורר וארבעת האחרים למקום במטרה לסייר ולאסוף מידע. בליל אותו יום, סמוך לשעה 22:00, פגש העורר את עבדאללה ואמר לו כי הוא עומד לשדוד את האתר, וכי לאחר השוד הוא ישלם לעבדאללה כסף תמורת עזרתו. בלילה שבין 18.7.99 ל- 19.7.99, בסמוך לשעת חצות, הגיעו העורר וארבעה אחרים לאתר הבנייה, וניסו לשדוד את הרכוש שהיה במכולות באתר. במהלך נסיון השוד, כפתו העורר וארבעת האחרים שהיו עימו את שני השומרים של אתר הבנייה ואת חברם של השומרים שהיה אף הוא במקום. אחד השומרים הוכה בראשו באמצעות מוט מתכת. האחר, הוכה בראשו ובצלעותיו באמצעות מוט מתכת והושלך במורד מדרגות מגובה של כשלושה מטר. כתוצאה מכך איבד הכרתו ואושפז אחר כך בבית חולים. בסופו של דבר, ברחו העורר וארבעת האחרים מן המקום בלא לקחת דבר, לאחר שגילו שאחד מהשומרים הצליח לברוח כדי להזעיק עזרה. בגין מעשים אלה, הועמד העורר לדין בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות, גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות וכן כליאת שווא. במסגרת האישום השני, הואשם העורר בעבירות של החזקת מכשירי פריצה וכן בהחזקת נכסים שהושגו בעוון, וזאת בהתייחס לחפצים שנתפסו בביתו ביום 21.7.99.

2.ביום 2.8.99 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט גדעון גינת) בבקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בא כוח העורר לא חלק בפני בית המשפט קמא על עצם התרחשות נסיון שוד באתר הבנייה, אולם טען כי אין די בראיות שהציגה התביעה כדי לבסס את מעורבותו של העורר באירוע זה. בית המשפט קמא דן בטענה זו, ודחה אותה. נקבע כי עדותו של עבדאללה במשטרה מפלילה את העורר וקושרת אותו לביצוע נסיון השוד. בהקשר זה ציין בית המשפט קמא כי העורר לא סיפק הסבר מתקבל על הדעת, מדוע יבקש עבדאללה להפלילו. בית המשפט הפנה גם לשיחה מוקלטת מיום 20.7.99 בין עבדאללה לעורר, במהלכה סיפר העורר לעבדאללה פרטים מפלילים לגבי נסיון השוד. בהתחשב בכך, הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר לגבי האישום הראשון. נוכח חומרת העבירות המיוחסות לעורר והאלימות שליוותה את ביצוע נסיון השוד, לא ראה בית המשפט קמא מקום לחלופת מעצר, ובהתאם לכך, הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. בא כוח העורר שב וטען לגבי עוצמת הראיות לכאורה כנגד מרשו. לטענתו, אין לסמוך על עדותו של עבדאללה, בהיותו שותף לדבר עבירה אשר שיתף פעולה עם התביעה. כן טען בא כוח העורר כי מרשו העלה בחקירתו במשטרה טענת אליבי שלא נבדקה. הסניגור הוסיף כי המשטרה ערכה מסדר זיהוי תמונות, אולם השומרים של אתר הבנייה בלילה הרלוונטי לא זיהו את תמונתו של העורר. בנוסף טען בפניי כי אין די בשיחת הטלפון המוקלטת בין מרשו לעבדאללה מיום 20.7.99, כדי לשמש ראייה לכאורה לצורך מעצר מרשו עד תום ההליכים.

3.לאחר שבחנתי את הטענות שהועלו ועיינתי בחומר החקירה, לא ראיתי להתערב בקביעת השופט קמא לפיה יש בידי התביעה ראיות לכאורה כנדרש בשלב זה.

ההודעה שמסר עבדאללה במשטרה ביום 20.7.99 היא מפורטת מאד וקושרת את העורר לביצוע נסיון השוד. כן קיימת מאותו יום הקלטה של שיחת טלפון בין עבדאללה לעורר, ומתמליל השיחה עולה כי העורר סיפר לעבדאללה פרטים המצביעים על השתתפותו בנסיון השוד. כך, סיפר העורר לעבדאללה על הסתלקותם מהמקום לאחר שאחד השומרים ברח, והוסיף: "לא הרווחנו כלום". בשיחה זו יש כדי להפליל לכאורה את העורר בביצוע המעשים המיוחסים לו באישום הראשון. בנוסף, התגלה כי יום לפני ביצוע נסיון השוד, בוצעה שיחה מטלפון ציבורי בסמוך לאתר הבנייה בו עבד עבדאללה, לפלאפון של העורר. הדבר תואם את עדותו של עבדאללה במשטרה, לפיה התקשר לעורר כדי ליידע אותו על האפשרות לשדוד את אתר הבנייה. כן יש לציין כי העורר אישר בחקירתו במשטרה שיש לו נגישות לג'יפ שביקר בקירבת אתר הבנייה יום קודם לנסיון השוד. כל אלה מקימים תשתית ראייתית לכאורית מספיקה לצורך מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. אמנם, השומרים שנכחו באתר הבנייה בלילה הרלוונטי לא זיהו את תמונתו של העורר במסדר זיהוי התמונות שערכה המשטרה. עם זאת, לא נראה לי כי די בכך כדי לפגוע באופן משמעותי בעוצמתן הליכאורית של הראיות כנגד העורר. כך גם לא הייתי מייחסת משקל רב לטענת הסניגור לפיה לא נבדקה טענת האליבי של מרשו; מטבע הדברים, טענתו של העורר לפיה שהה בביתו בלילה הרלוונטי קשה היא לבדיקה, ואין בה לבדה כדי להצדיק שחרורו של העורר ממעצר.

משקבעתי כי קמה תשתית ראייתית לכאורה למעצרו של העורר, נחה דעתי כי צדק השופט קמא בהחליטו כי אין להסתפק בחלופת מעצר. העבירות המיוחסות לעורר באישום הראשון מקימות מכוח דין חזקת מסוכנות לביטחון הציבור, כאמור בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996. חזקה זו לא נסתרה במקרה דנן נוכח טיב העבירות, התכנון שקדם לביצוען, וחומרת מעשי האלימות שליוו את נסיון השוד המיוחס לעורר. בהתחשב באלה ובהתחשב בעברו הפלילי של העורר הכולל גם עבירת אלימות, לא ראיתי להורות בעניינו על חלופת מעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.