בש"פ 5527/12 עומר בנאי נ. מדינת ישראל

1.

מונחת לפניי בקשה למתן רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת מ' ברנט ) בעמ"ת 33394-06-12 מיום 21.06.12 בגדרה התקבל ערר על החלטת בית המשפט השלום ראשל"צ (כב' השופט ר' ארניה ) במ"ת 15031-04-12 מיום 17.06.11, והוחלט להורות על מעצר המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים.

2.

בחודש אפריל 2012 הוגש כנגד המבקש כתב אישום לבית משפט השלום בראשון לציון, המייחס לו עבירות של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה בצוותא לפי סעיף 406(ב) בצירוף סעיף 29, ועבירת גניבה בצוותא לפי סעיף 384 בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין. כתב האישום מתאר אירוע של קשירת קשר יחד עם אחר להתפרץ לדירתו של מתלונן בבנין בו מתגורר המבקש. על פי הנטען, ביום המתוכנן התפרץ המבקש יחד עם האחר בצוותא לדירת המתלונן. הם יצאו מבעד חלון המדרגות, חתכו את הרשת במעקה מרפסת המסתור של הבית, טיפסו על מנוע המזגן, הרימו את תריס הגלילה בחלון חדר השירות במקלחת ונכנסו לבית בכוונה לבצע גניבה. בסך הכל מיוחסת להם גניבת 14,000 דולרים, 11,000 ש"ח, 100 לש"ט ו-16 שיקים על סך כולל של 136,639 ש"ח.

עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו מן הטעם שקיים חשש סביר כי שחרור המבקש יביא לסיכון לביטחון הציבור נוכח נסיבות העבירה ומהותן, ומאחר שלא ניתן להשיג את מטרת המעצר על-ידי שחרורו לחלופה. ביום 22.05.12 נערך דיון בבית משפט השלום בעניין הראיות לכאורה ועילת המעצר. בא כוח המבקש טען כי הראיות הקושרות את המבקש לאישום בעלות עוצמה חלשה ועל כן ביקש לבחון חלופת מעצר. המדינה התנגדה לשחרור לחלופה. בית משפט השלום קבע כי קיימות בתיק ראיות לכאורה העומדות ברף הנדרש למעצר עד תום ההליכים, אך מכיוון שיש בהן חולשה מסוימת, יש להעדיף את שחרור המבקש על פני מעצרו. על כן, הורה על שחרור המבקש למעצר בית בפיקוחם של הורי אשתו, תחת איזוק אלקטרוני ותוך הפקדת בטוחות כספיות.

המדינה הגישה ערר על החלטה זו. בית המשפט המחוזי קבע שקיימות ראיות לכאורה בנוגע לעבירות המיוחסות למבקש. הוא הורה על מעצר המבקש עד להחלטה אחרת, תוך החזרת הדיון לבית משפט השלום לשם הזמנת תסקיר מעצר של שירות המבחן (החלטה מיום 24.05.12). האחרון התרשם כפי שהתרשם ועל בסיס זה, בית משפט השלום אישרר את החלטתו הקודמת בדבר שחרור המבקש למעצר בית בתנאים (החלטה מיום 17.06.12). על החלטה זו עררה המדינה.

בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת מ' ברנט ) קיבל את הערר והדגיש את מסוכנותו של המבקש: גיליון הרשעותיו של המבקש מעיד כי מרבית העבירות בגינן ריצה מאסרים הן עבירות רכוש, לרבות עבירת שוד מזוין שכללה הפעלת אלימות כלפי שוטרים. במסגרת הרשעות אלו, הוטלו על המבקש במצטבר 44 חודשי מאסר על תנאי ברי הפעלה. הודגשה העובדה המצערת לפיה המבקש ריצה בסך הכל 10 שנות מאסר מתוך 29 שנות חייו. עוד צוין כי העבירה המיוחסת למבקש, שבוצעה לכאורה שלושה שבועות בלבד לאחר שחרורו ממאסר ממושך, היא מתוחכמת, מתוכננת ונועזת. מכל אלה הסיק בית המשפט המחוזי כי לא ניתן ליתן אמון במבקש עצמו, ולכן אין די בהתרשמות חיובית מן המפקחים שהוצעו בחלופת המעצר. בסיכומו של דבר הוחלט להורות על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים בעניינו (החלטה מיום 21.06.12).

3.

מכאן בקשת הרשות לערור שלפניי. במסגרתה טוען המבקש כי שגה בית משפט קמא כאשר הורה לעצור אותו עד תום הליכים, לאחר שנקבע על-ידי בית משפט השלום כי קיים חֶסֶר בראיות לכאורה וחרף המלצת שירות המבחן לשחררו לחלופת מעצר. המבקש מדגיש שיש להיעתר לבקשת רשות הערר במקרה זה מאחר שהעבירה המיוחסת לו איננה מהחמורות בספר החוקים, ואילו שתי הערכאות דלמטה חלוקות באשר לאפשרות שחרורו לחלופת מעצר. כל זאת כאשר ישנה המלצה של שירות המבחן באשר לטיב המפקחים. המבקש תמה על שבית המשפט המחוזי שלח אותו בהחלטתו הראשונה לעריכת תסקיר מעצר, ואילו בהחלטתו השנייה, שבאה לאחר המלצה חיובית לשחררו של שירות המבחן, הורה על מעצרו עד תום ההליכים.

4.

לאחר עיון בבקשה ובהחלטות בתי משפט קמא, באתי למסקנה כי השתלשלות ההליכים ומאפייני המקרה דורשים שהבקשה תיבדק לגופה. לפי הוראת סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, רשאי בית המשפט לצוות את מעצרו של נאשם לאחר הגשת כתב אישום נגדו עד תום ההליכים המשפטיים, אם יש בנמצא עילת מעצר, ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, והיעדר חלופה המשיגה את מטרת מעצרו. במקרה דנא, עניינו של המבקש נידון ארבע פעמים במספר – פעמיים לפני בית משפט המחוזי ופעמיים בבית משפט השלום. כמובן, אין בקבלת הערר השני מטעם המדינה על-ידי בית המשפט המחוזי כשלעצמה כדי להכתיב תוצאה זו או אחרת. המפתח המהותי להכרעה הוא בשאלה האם נפלה טעות במסקנה לפיה דין המבקש להיעצר עד תום ההליכים.

בליבת בחינה זו ניצבת עוצמת המסוכנות של המבקש. הוכח לכאורה כי המבקש ביצע עבירת קשירת קשר להתפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה בצוותא חדא עם אחר. המעשים המתוארים התרחשו בבניין מגוריו של המבקש בקומה השמינית, לאור השמש, תוך שיתוף פעולה עם אחר, והיו כרוכים בטיפוס על מנוע מזגן וכניסה לדירת המתלונן דרך חדר השירות. תיאור המעשה מעיד על תעוזה, תכנון מוקדם והיעדר רתיעה מפני הסתבכות עם הרשויות. סכום הגניבה עומד על כ-200,000 ש"ח. בכל זאת, צודק הסנגור כי יש מקום ליתן את הדעת לקביעת בית משפט השלום כי "גם לא ניתן לומר...שמדובר בתשתית מכרעת שאין בה כל חולשה" (עמ' 17 להחלטה מיום 22.05.12). אל מול זאת ניצבים שיקולים נוספים שמטים את הכף לכיוון הותרת החלטת בית משפט המחוזי על כנה. זהו המצב המשפטי כאשר התביעה עברה את המשוכה של ראיות לכאורה. לו נכשלה במשימה זו, לא היה בשיקולים האחרים כדי למלא את החסר הראייתי. ואמנם משנקבע כי קיימות ראיות לכאורה אך חוזקן אינו מצוי ברף העליון של המדרג, מתפקידו של בית המשפט לשקול שיקולים אחרים בפריזמת המסוכנות. שקילה זו תסייע לבית המשפט לתת את דעתו לעילת המעצר ולקיומה של חלופת מעצר ראויה כמסלול המועדף על-ידי המחוקק. ברמה הפרטנית, בולטים שני שיקולים במקרה זה.

האחד , נתוניו של העושה, אשר בצקלונו הרשעות לא מבוטלות בגינן ריצה מאסרים למשך כשליש משנות חייו, וכל זאת בעוד שהוא שוחרר ממאסר ממושך בן 5 שנים אך פחות מחודש קודם לכן. נתון זה, לרבות חזרתו המהירה - כמעט מיידית - לכאורה לדרכי הפשע רלוונטיים לבדיקת מסוכנותו של המבקש, ולשאלה באיזו מידה ניתן לסמוך על מנגנון החלופה שהוצע על ידו. יודגש כי המבקש הורשע בביצוע מספר עבירות רכוש, התפרצות למגורים במספר הזדמנויות, שוד, תקיפת שוטר, שוד מזוין, פריצה לרכב בכוונה לגנוב, גניבה במספר הזדמנויות ועוד. כל זאת כאשר תלויים ועומדים כנגדו שלושה מאסרים על תנאי.

השיקול השני הוא תוכנו של תסקיר המעצר. המבקש השליך את יהבו על תסקיר שירות המבחן החיובי שלטענתו ממליץ לשחררו ממעצר, ומדגיש את טיב המפקחים שנבחנו. הפרשנות שניתנה לתסקיר המעצר אף היוותה את גדר המחלוקת בין הערכאות קמא. חשוב, אפוא, לעיין בו היטב. בבחינת התסקיר לא עולה התרשמות חיובית מהמבקש עצמו, נהפוך הוא: שירות המבחן התרשם כי למבקש קווי אישיות אנטי סוציאליים וכי קיים פער בין היעדר מוטיבציה בפועל לערוך שינוי בחייו לעומת המוטיבציה המילולית שהוא מבטא. צוינה סתירה בדברי המבקש שהצהיר כי נגמל מסמים כאשר במקביל ביקש להשתלב בתכנית גמילה עת ריצה מאסר בכלא רימונים. שירות המבחן לא יכול היה לשלול סיכון להישנות עבירות. המסקנה העוקבת של שירות המבחן הייתה כי השחרור למעצר בית בפיקוח הערבים המוצעים לא יגביר את הסיכון מצידו של המבקש: "שחרורו למעצר בית מלא..בפיקוח של חמו...ולסירוגין של חמותו...לא יגביר את הסיכון מצידו". בצדק העיר בית המשפט המחוזי כי חלופת המעצר צריכה להיות בעלת השפעה חיובית על הנאשם ונדרשת לאיין את מסוכנותו, לא די שהיא אינה מגבירה אותו (ראו: סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי). התמונה המצטיירת היא שאף הגורם המקצועי אינו סבור כי חלופת המעצר תשיג את מטרת המעצר באופן שהפגיעה בחירות המבקש תהא פחותה. נכון הוא ששירות המבחן התרשם בצורה חיובית מהמפקחים. ברם, על רקע סימני המסוכנות של המבקש, הקושי בשחרורו לחלופה נעוץ בו וטיב המפקחים, על אף נכונותם למלא את התפקיד, איננו גובר על קושי זה. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, כדי לשחרר נאשם לחלופת מעצר נדרש ליתן בו אמון, ולא די שהמפקחים יהיו מהימנים.

כמובן שני השיקולים שהוזכרו מחזקים האחד את רעהו. יוצא מכל האמור, שהחלטת בית המשפט המחוזי, אשר ניתנה לאחר שקילת תסקיר מעצר, מפורטת, מנומקת כדבעי ותואמת את נסיבות המעשה והעושה, על כל ההיבטים הרלוונטיים להכרעה בבקשה מעין זו. בהתאם, לא מצאתי שנפלה בה טעות.

5.

הבקשה נדחית.