בש"פ 5531/09 נריה שמע נ. מדינת ישראל

1.

זהו ערר נאשם על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב לשחררו למעצר בית בבית הוריו, בכפוף לתנאים שונים. העורר משיג על כך שלא נתאפשר לו לקיים את חלופת המעצר במסגרת שירות צבאי ביחידתו בצה"ל.

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום, המייחס לו ולאדם נוסף עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שוד בנסיבות מחמירות (בחבורה), וסחיטה באיומים שהביאה לידי עשיית מעשה.

3.

על-פי המתואר בכתב האישום, ביום 17.5.09 שהו הנאשמים במתחם תחנת הדלק "פז" בבני ברק, ועמם קטין ואדם נוסף (להלן - "הקטין" ו"האחר", בהתאמה). בחנות " yellow " שבמתחם תחנת הדלק, ישב גם המתלונן, וגלש ברשת האינטרנט באמצעות מחשב נישא שהחזיק. שני הנאשמים, הקטין והאחר קשרו קשר לשדוד מהמתלונן את המחשב. הקטין ניגש למתלונן והטריד אותו, ובהמשך ניגש העורר אל המתלונן ואיים עליו שיעזוב את המקום, אחרת ישבור לו את המחשב. בעקבות זאת, כיבה המתלונן את המחשב, והתרחק מהמקום. העורר, הקטין והאחר, עקבו אחר המתלונן, והעורר תקף אותו על-ידי כך שאחז בידו. השלושה דרשו מהמתלונן לעזוב את המקום, ואיימו שאם לא יעשה כן, ישברו את ראשו ויתקפו אותו. בהמשך, הצטרף אל השלושה גם הנאשם האחר, איים על המתלונן, ודרש ממנו את המחשב באומרו כי יתקפו אותו אם לא ימסור את המחשב. המתלונן אחז בחוזקה במחשב וניסה לברוח מהמקום. אז, שדדו הארבעה את המחשב מידי המתלונן, תוך שהם דוחפים אותו ומכים אותו בפניו. הקטין אף הנחית אגרוף בגבו של המתלונן. שני הנאשמים והקטין משכו את המחשב מידי המתלונן, ולאחר מכן עזבו את המקום.

4.

בד בבד עם כתב האישום, הגישה המדינה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

5.

בדיון שהתקיים ביום 1.6.09 הסכים ב"כ העורר לקיומן של ראיות לכאורה ולקיומה של עילת מעצר, אך ביקש כי יוגש תסקיר מעצר אשר יבחן אפשרות שחרור העורר לחלופת מעצר במסגרת היחידה בה הוא משרת בצה"ל.

6.

על-פי התסקיר שהוגש, העורר הינו הבן השני במשפחה המונה עשר נפשות, ומנהלת אורח חיים חרדי. העורר התקשה להתמודד עם אורח החיים של משפחתו, ועל רקע זה חווה יחס של דחייה והתקשה לגבש זהות אישית ברורה, ובעבר התחבר לחברת-שוליים. בתסקיר מצויין, כי בשנת 2006 הורשע העורר בהעלבת עובד ציבור, היזק לרכוש במזיד, ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. בין היתר, נשפט למאסר על תנאי. כן עומדים ותלויים נגדו שתי תיקים פליליים נוספים, מהשנים 2004 ו-2006, בגין חשדות לגניבת רכב, שימוש ברכב ללא רשות הבעלים ונטישה, חבלה במזיד ברכב ונהיגה פוחזת ללא רישיון. על-פי התסקיר, בשלוש השנים האחרונות ניכר כי העורר עושה מאמצים לשינוי אורח חייו ולשיקומם. לדברי התסקיר, הצבא מהווה עבור העורר מסגרת מייצבת, הממלאה אותו משמעות, מסייעת בתפקודו התקין, ומקנה לו תחושות שייכות, מסוגלות ויכולת. עוד צויין, כי הסיכון להסתבכות פלילית נוספת בטווח הקצר אינו גבוה. שירות המבחן התרשם, כי בנסיבות המקרה, שתי חלופות המעצר שהוצעו - הן מעצר בבית הוריו של העורר והן מעצר בבסיס הצבאי - עשויות להתאים. משיחה עם המ"פ של העורר הבינה קצינת המבחן, כי גורמי הצבא הביעו נכונותם לקלוט את העורר חזרה לשורותיהם במסגרת של חלופת מעצר, ונתנו אישורם לכך. נוכח ההתרשמות ממשמעות המסגרת הצבאית עבור העורר, המליץ שירות המבחן לשחררו לחלופת מעצר במסגרת היחידה בה הוא משרת, ולאפשר את חזרתו לשגרת הפעילות הצבאית בפיקוחם המלא של גורמי הפיקוד. כן צויין, כי הוריו ואחיו של העורר מגלים אמביוולנטיות ביחס לשחרורו למעצר בית בביתם, אך הם מודעים למשמעות מעצר הבית והפיקוח, ויוכלו להוות עבורו דמויות סמכותיות.

7.

בית המשפט המחוזי (כב' השופט ג' נויטל) החליט על שחרור העורר למעצר בית בבית הוריו. הוא קבע, כי על-פי פסיקת בית המשפט העליון, ועל-פי הנחיות גורמי הצבא, הצבא אינו מהווה חלופת מעצר. כמו כן, שחרור העורר לחלופת מעצר בבסיס הצבאי אינו שווה ערך למעצר בית מלא; בצבא אין גורם שיפקח על העורר פיקוח צמוד, שיחתום על ערבות הולמת, וידווח בכל עת למשטרה אם העורר נעדר. כמו כן, נקבע, כי חלופת מעצר מתבססת על אמון, ולא ניתן לשחרר את העורר לחלופה במסגרת הצבא, המהווה מסגרת שאינה סגורה לחלוטין. לעומת זאת, ניתן לשחרר את העורר לבית הוריו, בפיקוח ההורים והאח, אשר שירות המבחן המליץ על התאמתם לפקח על העורר.

על כן, בית המשפט המחוזי הורה על שחרור העורר בתנאי מעצר בית, תנאים כספיים שונים, ועיכוב יציאה מן הארץ.

מכאן הערר.

8.

בעררו, מציין העורר כי בשנים האחרונות עבר הליך שיקום חיובי שהגיע לשיאו בגיוסו לצה"ל, המהווה עבורו מסגרת בונה ומשקמת. אם עררו זה לא יתקבל, הוא ייאלץ לעזוב את הצבא, דבר שיגדע את תהליך שיקומו, ואת ניסיון השתלבותו במעגל החיים הנורמטיבי, המצוי עתה בהילוך גבוה. לטענת העורר, בהחלטת בית המשפט לא ניתן המשקל הראוי לאמור בתסקיר, לפיו השירות הצבאי מהווה עבור העורר מסגרת מארגנת הנותנת לו משמעות, מסייעת בתפקודו התקין, ומקנה לו תחושת שייכות, מסוגלות ויכולת. כן שגה בית המשפט קמא, כך נטען, בכך שהתעלם מדברי מפקד פלוגתו של העורר, אשר מסר כי מ דובר בחייל מצטיין בעל מוטיבציה ויכולות גבוהות, וכי הוא רואה חשיבות רבה בהמשך שהותו של העורר בצבא, למען שיקומו ועתידו. בית המשפט המחוזי אף התעלם מכך, כי הן מפקד הפלוגה והן מפקד הגדוד הביעו נכונות לקלוט את העורר בחזרה בשורותיהם במסגרת של חלופת מעצר המהווה מסגרת מפקחת הולמת. עוד סבור העורר, כי בית המשפט קמא לא נתן את המשקל הראוי להתרשמות שירות המבחן כי אין סיכון גבוה להסתבכות פלילית נוספת של העורר בטווח הקצר, וכי בשלוש השנים האחרונות לא נרשמה לחובתו כל מעורבות בפלילים.

העורר חוזר על בקשתו להמיר את חלופת המצער שהוטלה עליו בביתו, בשירות צבאי ביחידה הלוחמת אליה הוא שייך.

9.

המדינה מתנגדת לבקשה להמיר את חלופת מעצר הבית בשירות צבאי של העורר ביחידתו בצה"ל. לדבריה, המדיניות המקובלת ברשויות הצבא היא, שאין להתייחס לשירות הצבאי כחלופה אפשרית למעצר, ואין מקום להפוך את בסיסי צה"ל למקומות לחלופות מעצר. הקושי נובע, בין היתר, מהעדר פיקוח מתאים וחוסר יכולת ליטול אחריות על אופן התנהלותו של המשוחרר, ועל אי-ההתאמה של פתרון כזה למסגרת האחריות והמטלות החלות על חיילים ומפקדים במסגרת הצבאית.

10.

בסיום הדיון, ובטרם תינתן החלטה, נתבקשה עמדתו הרשמית של הצבא ביחס לבקשת העורר כי חלופת המעצר שהופעלה בעניינו תתבצע במסגרת שירותו הצבאי ביחידתו בצה"ל.

11.

ביום 28.7.09 השיב הצבא לשאלה זו במסגרת תשובתה של רס"ן כוכי סרי, מ"מ ראש ענף עוצמה. התשובה מדברת בעד עצמה, וממנה עולה כי הצבא מתנגד לאפשרות כי חייל ישרת ביחידה צבאית במסגרת חלופת מעצר. הטעמים למדיניות זו של הצבא הוסברו כדלקמן:

ראשית , החזרת חייל לשירות הצבא כל עוד תלוי נגדו כתב אישום, המייחס לו מעשים חמורים, עשויה לשדר מסר שלילי לחיילים האחרים, ולהביא בכך לפגיעה במשמעת הצבאית ובחוסנו של הצבא.

שנית , צה"ל מחוייב לשלומם ולבטחונם של כלל החיילים, אשר נקראו להתייצב לשירות צבאי. אמון החיילים ומשפחותיהם בצה"ל מחייב כי הוא לא יקלוט למסגרתו חייל שתלוי נגדו כתב אישום המייחס לו עבירות חמורות.

ושלישית , ככל שמידת הפיקוח שתידרש על-ידי בית המשפט בעניינו של החייל תהיה גבוהה יותר, כך עלול הדבר לפגוע בתיפקוד היחידה הצבאית ובמימוש אחריותם של המפקדים כלפי חיילים אחרים. ובלשון הכותבת: " מפקדים אלה, לעיתים על אף רצונם לקבל חייל ליחידתם, לא יוכלו לשאת בנטל כפי שמצופה מהם, הן משום היעדר אמצעי פיקוח נאותים, אך גם בשל עומס המטלות האחרות אותן מחובתם לבצע במסגרת תפקידם ". כך לשון תשובת הצבא.

המקרה שלפנינו אינו מצדיק בעיני הצבא חריגה ממדיניותו המגובשת כפי שתוארה לעיל.

12.

עמדה זו של הצבא מעוגנת במדיניות עיקבית לאורך שנים, ומהווה מענה לבקשת העורר הן במישור המדיניות, והן במישור הפרטני.

13.

בנסיבות אלה, אין מקום לאפשר לעורר להסב את חלופת המעצר במעצר בית בביתו לחלופה במסגרת יחידתו הצבאית. עם זאת, יש לציין לשבח את רצונו של העורר להשתלב בצה"ל ולתרום לו מיכולותיו. יש גם לעודדו בניסיונותיו להיטיב את דרכיו ולהשתקם. עוד יש לציין לשבח את גישתם החיובית של מפקדיו הישירים של העורר בצבא, אשר הביעו נכונות אישית לקחת אחריות עליו, ולדאוג לו במהלך שירותו ביחידה, גם אם נכונות זו לא הבשילה בסופו של דבר לקבלת בקשת העורר לחזור ליחידתו נוכח מדיניות הצבא בענין זה.

יש לקוות, כי אולי תיפתח הדרך לעורר לחזור ולהשלים את שירותו הצבאי לאחר סיום ההליך המשפטי בעניינו.

14.

הערר נדחה.