בש"פ 5533/00 מזי ביטון נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 27.7.00, מפי השופט צ' מ' הכהן, בה נדחה ערר על החלטתו של בית משפט השלום (תעבורה) בנתניה לפסול את העוררת מלהחזיק ברשיון נהיגה עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדה.

1.כנגד העוררת הוגש ביום 25.6.00 כתב אישום לבית משפט השלום (תעבורה) בנתניה, המייחס לה גרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז1977-. על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 2.3.00 בשעה 11:45 נהגה העוררת ברכבה הפרטי מהישוב צורן לכיוון נתניה. העוררת הגיעה לצומת כביש צורן - כביש 1553 והתכוונה לפנות שמאלה. נטען כי העוררת נכנסה לצומת מבלי לציית להוראת התמרור שעמד בצומת ומבלי לתת זכות קדימה לרכבים המגיעים משמאל. כתוצאה מכך, רכבה של העוררת התנגש ברכב אחר, אשר נסע בכביש 553 והגיע לצומת מצד שמאל. כתוצאה מן התאונה נהרגה ילדתה בת השמונה של העוררת, אשר נסעה במושב האחורי. כמו כן, לעוררת ולנהגת הרכב האחר נגרמו חבלות.

2.ביום 27.3.00 נפסלה העוררת בפסילה מנהלית מלהחזיק רשיון נהיגה למשך 90 יום. עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לפסול את העוררת מלהחזיק רשיון נהיגה עד תום ההליכים. בית משפט השלום - מפי השופט י' הלוי - מצא כי קיימות ראיות לכאורה לכך שבנהיגתה של העוררת הייתה רשלנות משמעותית קשה וגבוהה. בית המשפט ציין כי לעוררת ותק נהיגה של כ9- שנים ונהיגתה הייתה עד כה תקינה לחלוטין, וכי העוררת זקוקה לרכבה כדי להגיע מביתה למקום עבודתה. עם זאת, החליט בית המשפט לקבל את בקשת המדינה ולפסול את העוררת מהחזקת רשיון נהיגה, כיוון ששוכנע כי המשך נהיגתה ברכב מסוכנת לציבור ומסוכנת גם לה. בית המשפט היה בדעה, כי בשל התוצאה הקטלנית הטרגית של התאונה והנטל האיום הרובץ על כתפי העוררת, יש מקום להפסקה ארוכה בנהיגתה של העוררת.

3.על החלטה זו הגישה העוררת ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית המשפט המחוזי - מפי השופט צ' מ' הכהן - דחה את הערר. בהחלטתו הוא ציין כי לאחר תאונה כזאת ובנסיבות כאלה, רצוי שתעבור תקופת צינון על מנת שתחלוף ההשפעה שיש לתוצאות התאונה על הנהג. במקרה דנן - בו מדובר במות בתה של העוררת - קשה לעשות שיעור לתקופת הצינון. בית המשפט המחוזי הוסיף כי רצוי לסייג את זמן הפסילה, במובן זה שאם הדיון המשפטי לא יסתיים עד אמצע אוקטובר 2000 תהיה לעוררת אפשרות לפנות לבית משפט השלום בבקשה לעיון חוזר בפסילה.

4.על החלטת בית המשפט המחוזי הוגש הערר שלפניי. בערר טענה בא-כוח העוררת כי מצבה הנפשי של העוררת אינו מונע ממנה להמשיך בנהיגה. כן חלקה בפניי באת-כוח העוררת על התשתית הראייתית לאשמתה של העוררת. היא טענה כי אין ראיות לכאורה לכך שהעוררת נהגה ברשלנות; העוררת עצרה לפני הצומת ולפני הכניסה לצומת הביטה שמאלה. הסיבה לכך שלא ראתה את הרכב הבא משמאל נעוצה בתמרור, שהסתיר חלקית את שדה ראייתה. כן הדגישה באת-כוח העוררת את עברה התעבורתי הנקי של העוררת ואת ההזקקות הגדולה שלה לרשיון הנהיגה.

5.לאחר ששמעתי את טיעוני בעלי הדין, נחה דעתי כי אין מקום לסטות מהחלטותיהן של הערכאות הקודמות. אין בטענות באת-כוח העוררת ובחומר הראיות שהציגה בפניי, כדי לשלול את קביעת בית משפט השלום בדבר רשלנותה החמורה של העוררת בעת הכניסה לצומת. אופן הנהיגה, הלוקה לכאורה ברשלנות חמורה, יוצר חשש מפני מסוכנותה של העוררת, אם תשוב לנהוג ברכב בתקופה הקרובה. הנסיבות הטראגיות של התאונה מעצימות את החשש הזה. אמנם המשך פסילת העוררת מהחזקת רשיון נהיגה גורם לה אי נוחות מרובה, אך אין בשיקולים אלה כדי לגבור על החשש ממסוכנותה של העוררת כנהגת, בטרם חלפו השלכותיו של הארוע שעברה.

אי לכך, ערר נדחה.