בש"פ 5539/06 מדינת ישראל נ. מלקמו אנדשאו

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' דרורי) מיום 30.6.2006, בה נדחה עררה של המדינה על החלטת בית המשפט השלום שדחה את בקשת העוררת להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.העורר עומד לדין בעבירות של איומים ותקיפת בת זוג. על פי עובדות כתב האישום לפני כשנה החל רומן בין המשיב, שחי באותה עת בנפרד מאשתו, ובין חנה רדאי (להלן: המתלוננת ), וזו הרתה למשיב, אך סירבה לבצע הפלה חרף הפצרותיו. ביום 22.5.2006 איים המשיב על המתלוננת בשיחת טלפון כי יהרוג אותה, לאחר שהודיעה לו כי לא ביצעה הפלה. בשעה 22:00 לערך באותו היום הגיע המשיב לדירת המתלוננת וביקש להיכנס. המתלוננת שפחדה מהמשיב לא פתחה את הדלת, והוא נשאר מחוץ לדירה. מאוחר יותר יצאה המתלוננת כדי לוודא שהמשיב אכן עזב את המקום, ואז תקף אותה המשיב וחדל רק בעקבות התערבות חברתה של המתלוננת שהיתה במקום. עוד נטען בכתב האישום כי כחודש וחצי לאחר אותו אירוע שב המשיב ואיים על המתלוננת באמצעות אקדח שהחזיק לצרכי עבודתו, וחדל ממעשיו רק כאשר המתלוננת הבטיחה כי תבצע הפלה.

3.עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 28.5.2006 קבע בית המשפט השלום בירושלים (כבוד השופט י' מילנוב) כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישומים נגד המשיב אך נוכח טענת המשיב בדבר כרסום בראיות אלה הנובע מסתירות בגרסותיה של המתלוננת, דחה בית המשפט את הדיון והורה על קבלת תסקיר מעצר. בתסקיר המעצר מיום 14.6.2006 ציין שירות המבחן כי המשיב הוא אדם נורמטיבי בדרך כלל, וכי ההליכים המשפטיים היוו מבחינתו גורם מרתיע וממתן. עוד ציין בית המשפט כי לא התרשם שקיימים אצל המשיב דפוסים של התנהגות אלימה או אימפולסיבית וכי נוכחותו בבית חיונית לאשתו ולבנותיו. שירות המבחן המליץ על שחרורו של המשיב אשר יותנה באיסור ליצור קשר עם המתלוננת, גם אם זו תיצור קשר עימו. לאחר קבלת התסקיר קבע בית משפט השלום בהחלטתו מיום 18.6.2006 כי טוב תעשה המתלוננת אם תתרחק מהמשיב ולא תיצור איתו כל קשר. בית המשפט הורה על שחרורו של המשיב בתנאי שלא יתקרב אל המתלוננת כדי 100 מטר, ובתנאי נוסף שלא ייצור כל קשר עימה, לא יאיים עליה ולא יטריד אותה בכל דרך. כן התנה את השחרור בערובות כספיות שונות. לבקשת העוררת עוכב ביצועה של החלטה זו לצורך הגשת ערר לבית המשפט המחוזי.

4.בהחלטתו מיום 20.6.2006 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' ענבר) את הערר ואת הטענות שהעלתה העוררת במסגרתו לפיהן שירות המבחן ובית משפט השלום לא נתנו דעתם די הצורך למסוכנותו של העורר כלפי המתלוננת. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי קיימות סתירות בגרסותיה של המתלוננת, בפרט בכל הנוגע לאירוע השני בו לכאורה איים עליה המשיב באקדח, ולאור סתירות אלה לא נראה שדי בעוצמת הראיות הקיימות כדי להצדיק את מעצרו של המשיב. בית המשפט ציין עוד בהקשר זה כי על בטנה של המתלוננת או על צווארה לא נמצאו סימני אלימות. העוררת לא השלימה עם דחיית הערר על ידי בית המשפט המחוזי והגישה ערר נוסף לבית משפט זה (בש"פ 5201/06). הדיון בערר התקיים ביום 26.6.2006, אך ביום 27.6.2006, ועוד טרם שניתנה בו החלטה, הגיע לידי העוררת מידע חדש הנוגע להטרדות ואיומים מצד המשיב כלפי המתלוננת. בעקבות מידע זה נעצר המשיב, העוררת עתרה למחיקת הערר והגישה לבית משפט השלום בקשה לעיון חוזר בשחרורו. בהתבסס על המידע החדש טענה העוררת כי לאחר שחרורו בתנאים בבית משפט השלום התקשר המשיב אל המתלוננת ואיים עליה כי אם תתלונן במשטרה ותטען כי צלצל אליה הוא יהרוג אותה ויתאבד. כן טענה העוררת כי במפגש אקראי בין המשיב למתלוננת ברחוב אמר לה המשיב: "לא יהיו לך חיים טובים", והורה לה שלא לספר במשטרה כי שוחחה עימו או פגשה בו. מלבד זאת טענה העוררת כי בטרם שוחרר בתנאים מגבילים בבית משפט השלום צלצל המשיב אל המתלוננת מספר פעמים מבית המעצר והנחה אותה לחזור בה מתלונתה ולשקר במשטרה, תוך איומים כי אם ישב בכלא היא תמות, וכן הנחה אותה כיצד להתבטא בפני קצינת המבחן במסגרת עריכת התסקיר בעניינו.

5.בהחלטתו מיום 29.6.2006 דחה בית משפט השלום (כבוד השופט י' מילנוב) את הבקשה לעיון חוזר בקובעו כי לא נמצאו תימוכין לטענותיה של המתלוננת בדבר הטרדות ואיומים מצד המשיב, כי המתלוננת לא מסרה את מועד הפגישה האקראית שהתרחשה לדבריה בינה בין המשיב ומכל מקום המתלוננת אינה טוענת כי שמעה מפי המשיב איום ממשי וקונקרטי באותה פגישה. בית המשפט ציין שהתרשם כי אין בדעתה של המתלוננת להרפות מן המשיב וכי היא תעשה הכל על מנת להחזירו אליה. בית המשפט ציין עוד כי לא הונחה תשתית ראייתית לכאורית לטענת העוררת כי המשיב הפר את אמון בית המשפט לאחר שחרורו בהדגישו כי תאריכי שלוש השיחות הטלפוניות שמסרה המתלוננת על פי המידע החדש, קודמים ליום 18.6.2006 בו ניתנה ההחלטה שאסרה על המשיב ליצור קשר עם המתלוננת. על כן, שב בית המשפט והורה על שחרורו של המשיב בתנאים שנקבעו בהחלטתו מיום 18.6.2006. לבקשת העוררת עוכב שחרורו של המשיב כאמור לצורך הגשת ערר לבית המשפט המחוזי אך ערר זה נדחה בהחלטת בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' דרורי) מיום 30.6.2006, אשר קבע כי גרסת המתלוננת בעניין ההטרדות והאיומים מצד המשיב, אינה מתיישבת לכאורה עם חומר הראיות שהוצג. בית המשפט הוסיף וציין כי העובדה שהמתלוננת מסרה מידע בנוגע לשיחות הטלפון הסוטה מן האמת בצורה כה קוטבית משליכה על היחס לכל דבריה האחרים. ובאשר לסכנה הנשקפת למתלוננת ציין בית המשפט כי התרשם שהמתלוננת היא הנוטלת יוזמה ומגיעה אף לבית המשפט בנסיון להתרפק על המשיב, למרות שלדבריה הוא זה שמטריד אותה. בית המשפט ציין כי המשיב נשוי ולו ארבעה ילדים קטנים שפרנסתם עליו, והם זקוקים לדמות אבהית בביתם. על כן סבר בית המשפט המחוזי כבית משפט השלום לפניו, כי יש לדחות את הערר ולאפשר למשיב לחזור לעבודתו ולחיק משפחתו. גם זו הפעם עוכב לבקשת העוררת שחרורו של המשיב לצורך הגשת ערר נוסף לבית משפט זה, הוא הערר שבפני.

6.העוררת טוענת כי טעה בית המשפט המחוזי בקובעו כי הראיות שהוצגו בפניו במסגרת הבקשה לעיון חוזר אינן מקימות תשתית לכאורית לשיבוש מהלכי משפט ולהפרת תנאי השחרור. לטענתה, יש בחומר החדש שנאסף כדי להצביע לכאורה על כך שהמשיב אינו ראוי לאמון בית המשפט, כי הוא מסוכן מאוד לשלומה של המתלוננת ועל כן מעצרו הינו מחויב המציאות. העוררת מציינת כי המתלוננת מסרה דף בכתב ידה עליו כתבה את מספרי הטלפון, המועדים והשעות של שלוש שיחות נכנסות שנתקבלו מן המשיב למכשיר הטלפון הסלולרי שלה. בדיקה של מספרי הטלפון שנרשמו על ידי המתלוננת בחברת בזק העלתה כי מדובר בטלפונים המצויים בבית המעצר במגרש הרוסים, שם היה המשיב עצור באותה עת. במהלך הדיון בערר הגישה העוררת דו"חות של פלט השיחות מטלפונים אלה, המאששים לטענתה את גרסת המתלוננת. העוררת הוסיפה וציינה כי עם מעצרו ביום 27.6.2006 הכחיש המשיב בתוקף כי צלצל אל המתלוננת במועד כלשהו וטען כי לא הטריד אותה או איים עליה, אך גרסתו זו נסתרת לכאורה נוכח הדו"חות שהוצגו. בנסיבות אלה, ונוכח שקריו של המשיב, טוענת העוררת כי יש בחומר החדש כדי לבסס את טענתה לפיה נדרש מעצרו של המשיב להבטחת שלומה של המתלוננת ולצורך התנהלותו התקינה של המשפט. ביחס לקביעת בית משפט קמא כי פניות המשיב אל המתלוננת נעשו לפני שחרורו בתנאים מגבילים ועל כן אין הם מהווים הפרת תנאים, טוענת העוררת כי קביעה זו מתעלמת מן העובדה כי מדובר בשיבוש מהלכי משפט ובאיומים כלפי המתלוננת. עוד היא טוענת כי איומיו של המשיב נשאו פרי שכן בעקבותיהם מסרה המתלוננת לשירות גרסה שאותה הורה לה המשיב למסור ובהתאם לכך המליץ השירות על שחרורו של המשיב. על כן, כך מוסיפה העוררת וטוענת, יש להתייחס להמלצה זו בעירבון מוגבל. אשר לקביעתו של בית משפט קמא כי קיימת סתירה בין הודעת המתלוננת לפיה התקשר אליה המשיב מדי בוקר במשך שלושים ימים ובין הראיות לכאורה, מהן עולה כי היו שלוש שיחות בלבד בשעות אחר הצהריים. בעניין זה טוענת העוררת כי בית משפט קמא התעלם מן ה"יש" דהיינו, מן הראיות הקיימות כנגד המשיב ומכך שהשיחות שהוכחו לכאורה סותרות את גרסתו של המשיב כי לא שוחח עם המתלוננת כלל. העוררת טוענת עוד כי בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא וכפי העולה מחומר הראיות למשיב היתה נגישות לתא הטלפון באגף הנוער במגרש הרוסים, והדבר מסביר את שתי השיחות שבוצעו מאותו אגף. על כן עותרת העוררת כאמור למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

המשיב מצידו סומך את ידיו על החלטות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בעניינו והוא שב ומדגיש את שכבר קיבל ביטוי בהחלטותיהן של הערכאות דלמטה כי המתלוננת היא זו המטרידה אותו באופן אובססיבי, כדבריו, לרבות בהתייצבות לדיונים בבית המשפט ובנסיונותיה להתרפק עליו באותו מעמד.

7.דין הערר להתקבל בחלקו. אכן, עיון בראיות לכאורה שבתיק זה מלמד על סתירות מסוימות בגרסה שמסרה המתלוננת. כמו כן מתברר כי המתלוננת מתקשה להשלים עם דחייתה על ידי המשיב ועם העובדה ששב אל ביתו ואל משפחתו. אולם, גם אם המתלוננת מתקשה להתנתק מן המשיב וגם אם יש לה לכאורה תרומה למערכת היחסים הבעייתית שהתפתחה ביניהם, בכך בלבד אין כדי לשלול מניה וביה את גרסתה בדבר איומים, הטרדות ותקיפה מצד המשיב כלפיה, וכפועל יוצא מכך את מסוכנותו כלפיה. ההכרעה בשאלה עד כמה סוטה גרסתה של המתלוננת מן העובדות כהווייתן נוגעת למהימנותה וההכרעה בעניינים אלה נתונה ככלל לערכאה הדיונית השומעת את המשפט ולא לשופט המעצרים. מתוך חומר הראיות שהוצג ובייחוד מדו"חות בזק לעניין שלוש שיחות הטלפון אשר בוצעו מתוך בית המעצר אל מכשיר הטלפון הסלולרי של המתלוננת, עולה לכאורה התאמה בין הגרסה שמסרה המתלוננת בעניין זה ובין המשתקף מן הדו"חות באשר לקיומן של אותן שיחות. התמיהה שהעלה המשיב בציינו כי שתיים מתוך שלוש השיחות נעשו ממכשיר הטלפון המצוי באגף הנוער ועל כן לא ייתכן כי בוצעו על ידי המשיב ששהה באגף הבגירים, קיבלה בטיעוני העוררת מענה המניח לכאורה את הדעת. העוררת הפנתה בהקשר זה אל זכרון הדברים ממנו עולה כי לעצורים באגף הבגירים בתא 14 (בו שהה המשיב) יש גישה מחצר הטיולים אל הטלפון שבאגף הנוער. עוד עולה מחומר הראיות לכאורה שהוצג כי באותם ימים ובאותן שעות שבהם בוצעו שתי השיחות הנזכרות, אכן שהה העורר בטיול בחצר, על פי רישומי בית המעצר. בהתחשב בראיות לכאורה אלה וכן בהתחשב בעובדה שהעורר הכחיש מכל וכל את קיומן של אותן השיחות, נראה כי אין לומר שהסתירות אשר עלו לכאורה בגרסת המתלוננת, עליהן עמדו הערכאות קמא, יש בהן להכריע את הכף עד כדי שלילת מהימנות גרסתה, כבר בשלב ראשוני זה של ההליכים. עוד יש לזכור כי גרסת המתלוננת באשר לתקיפתה על ידי המשיב ביום 22.5.2006 נתמכת לכאורה בעדותה של שותפתה לדירה וכי המתלוננת אינה מכחישה כי במצוקתה ונוכח הריונה חיפשה את המשיב בביתו. בהתחשב במכלול התשתית הראייתית הלכאורית על מה שיש ועל מה שאין בה, ובניגוד לקביעת הערכאות קמא, אינני סבורה כי המקרה שבפנינו מצדיק את שחרורו של המשיב בתנאים כפי ששוחרר בשל חולשת הראיות. אשר לעילת המעצר, האיומים והתקיפה המיוחסים למשיב במקרה דנן, העובדה שעשה לכאורה שימוש באקדח אותו נשא לצרכי עבודתו על מנת להעצים את האיומים, וכן החשש הממשי לשיבוש מהלכי משפט מצד המשיב אשר לכאורה נשא פרי משום שהמתלוננת מסרה לשירות המבחן דברים שהמשיב שם בפיה (ראו עדות המתלוננת ועדות העובדת הסוציאלית מיום 27.6.2006), כל אלה מקימים בהחלט עילות למעצרו של המשיב. יחד עם זאת עניין לנו באדם ללא עבר פלילי, אשר הסתבך במערכת יחסים בעייתית עם המתלוננת ושירות המבחן התרשם כי התנהגותו בדרך כלל אינה מתאפיינת בדפוסים אלימים או אימפולסיביים. בנסיבות אלה ובאיזון הכולל, אני סבורה כי יש מקום לשקול בעניינו של העורר אפשרות של חלופת מעצר הולמת, אשר תבטיח באופן ראוי הרחקה ונתק מן המתלוננת. תנאי השחרור שנקבעו על ידי בית משפט קמא אינם עונים על דרישה זו.

אשר על כן אני מורה כי דין הערר להתקבל בחלקו במובן זה שהדיון יוחזר אל בית משפט השלום על מנת שיבחן אפשרות של חלופת מעצר בעניינו של המשיב. במסגרת זו יוכל בית המשפט, אם יראה זאת לנכון, לקבל תסקיר מעצר משלים. עד למתן החלטה אחרת יישאר המשיב במעצר.