בש"פ 5545/01 רמי מאיר נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש כתב אישום לבית משפט המחוזי בירושלים המייחס לו עבירות של תקיפה, כליאת שווא, שוד ואינוס. כל העבירות בוצעו, על פי הנטען, כלפי המתלוננת. על פי כתב האישום, בין העורר ובין המתלוננת נקשרו יחסי ידידות, והיא אף אפשרה לו להתגורר בחדרה. עוד על פי הנטען, כאשר הודיעה המתלוננת לעורר כי עליהם לנתק את הקשר ביניהם, וכי לא יוכל להמשיך להתגורר בחדרה, היכה העורר את המתלוננת במועדים שונים ואף נעל מבחוץ את דלת חדרה והותירה נעולה בתוכו. לאחר מכן, נטל מתיקה של המתלוננת 8,000 ש"ח, ואף נטל ממנה בכוח 1,000 ש"ח נוספים שהחביאה מפניו בתוך תחתוניה. על פי הנטען, כדי להשיג את כספה הלכה המתלוננת אל החדר שבו התגורר העורר עם שותפו, והעורר נעל את המתלוננת בחדרו מספר פעמים במהלך אותו יום, בכל פעם שיצא מן החדר. על פי כתב האישום, באותו לילה, ניסה העורר לכפות על המתלוננת קיום יחסי מין אוראליים, ומשסירבה אנס אותה.

בעקבות הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' רביד) נעתר לבקשת המדינה והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים.

על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

2.בא-כוחו של העורר, עורך-דין אור-נר טען בפניי כי הראיות כנגד מרשו אינן עולות כדי ראיות לכאורה הנדרשות על מנת להקים עילה למעצר עד תום ההליכים. לטענתו, אין מקום לתת אמון בגרסת המתלוננת ביחס לעבירת האונס בהתחשב בכך שמדובר במתלוננת שהיא נרקומנית ובכך ש"כבשה" את טענתה ביחס לאונס ולא הזכירה טענה זו בהודעתה הראשונה. עוד טען, כי לגירסת המתלוננת ביחס לאונס אין חיזוק בהודעתו של שותפו לחדר של העורר, שהעיד כי לא שמע דבר, וכי היה עד למריבות חוזרות ונשנות בין העורר והמתלוננת שהסתיימו בהתפייסותם. ביחס לעבירת השוד, טען כי עדות דודו של העורר מתיישבת עם גירסתו ולפיה הוא לקח מן המתלוננת סכום של 1,000 ש"ח ולא 8,000 ש"ח, כמו כן, טען כי העורר לקח את הכסף מן המתלוננת כדי שלא תוכל לרכוש סמים. ביחס לחלופת המעצר, טען בא-כוחו המלומד של העורר, כי העורר יוכל לשהות בתנאים מגבילים בבית אמו בקרית שמונה, וכך לא יהיה כל איום על המתלוננת. בא-כוח המדינה, עורך-הדין כרמל, טען מנגד כי מדובר במקרה קשה שבו ניצל העורר את מצוקתה של המתלוננת שהיא נרקומנית כדי לפגוע בה. לטענתו, קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, וגרסת המתלוננת מחוזקת בהודעותיהם של עדים נוספים ובהם דודו של העורר, וכן שותפו של העורר לחדר. עוד הוסיף, בא-כוח המדינה, כי העורר ביצע את המעשים המיוחסים לו, בעת שהיה אסיר ברשיון. כמו כן טען, כי לחובת העורר עומדות הרשעותיו הקודמות בעבירות אלימות, רכוש, בריחה ממשמורת ושיבוש הליכי משפט. מעבר לכך, לאחרונה אף נפתח תיק נוסף נגד העורר לאחר שהתקשר אל המתלוננת ממקום מעצרו והזהיר אותה שיפגע בה אם לא תבטל את התלונה.

3.שקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר החקירה שהוגש לי, ולאחר כל אלה, לא ראיתי להתערב בהחלטת בית המשפט קמא שהחליט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. כעולה מהחלטת בית המשפט קמא, העורר מודה בעבירות של תקיפה, כליאת שווא, ושוד בסכום של 1,000 ש"ח, אולם כופר בשוד של סכום נוסף בן 8,000 ש"ח ובעבירת האינוס. מתוך חומר החקירה, עולה כי יש ראיות לכאורה כי העורר ביצע גם את המעשים שבהם אין הוא מודה. ראיות לכאוריות אלה כוללות בראש ובראשונה, את הודעותיה המפורטות של המתלוננת, הכוללות תאור מפורט של מעשה האונס, את עדותו של הדוד המתייחסות לאירוע השוד ולאלימות שהפעיל העורר כלפי המתלוננת, ואת עדותו של שותפו לחדר של העורר, שהעיד על מערכת היחסים בין העורר למתלוננת.

משנקבע כי יש ראיות לכאורה כנגד העורר, ברור כי העבירות שבהן הואשם העורר מקימות חזקת מסוכנות ושיבוש הליכי משפט. חזקה זו לא נסתרת, אלא אף מתחזקת, כאשר מדובר בעורר שביצע לכאורה את המעשים המיוחסים לו בהיותו אסיר ברשיון, ותוך שהוא מפר תנאי רשיון זה. החשש ממסוכנותו של העורר ומשיבוש הליכי משפט, גובר עקב הראיות שלפיהן לאחר מעצרו, איים העורר על המתלוננת וניסה להשפיע עליה לבטל את תלונתה, ועקב הרשעותיו הקודמות של העורר.

בנסיבות אלה, אין בחלופת מעצר כדי להבטיח את השגת תכלית המעצר, ולפיכך, איני סבורה כי החלופה שהציע בא-כוח העורר - הרחקה לבית האם בקרית שמונה - תוכל להשיג את תכלית המעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.