בש"פ 5551/03 סלמאן סלמאן נ. מדינת ישראל

1.בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ז' הווארי), בבקשה לעיין מחדש בהחלטתו מיום 22.1.03, בדבר מעצרו של העורר 3 עד תום ההליכים ובדבר שחרורם של העוררים 1-2 בתנאים מגבילים של מעצר בית מלא.

העוררים, אחים, תושבי הכפר עג'ר שעל גבול הלבנון, עומדים לדין פלילי בבית המשפט המחוזי בנצרת באשמה של יבוא סם מסוכן מסוג חשיש, במשקל של כ-60 ק"ג (להלן: הסם ) וכן בעבירות נוספות של החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי, קשירת קשר לביצוע פשע, הסתייעות ברכב לפשע והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. העורר 3 עומד לדין, באותו כתב אישום, גם בעבירות של מעשה פזיזות או רשלנות, נהיגה בקלות-ראש וברשלנות, נהיגה במהירות בלתי סבירה ושיבוש מהלכי משפט.

2.הפרשה, אשר בגינה מיוחסות לעוררים העבירות המתוארות לעיל, מפורטת בכתב האישום ולפיו קיבלו העוררים את הסם מידיו של תושב לבנון, כשהוא ארוז בשני תיקים, על-מנת שיעבירו אותו לקונים ישראלים. כוח משטרה, שארב לעוררים בדרכם מכפר עג'ר אל הקונים הישראלים, עצר את העוררים 1-2 שנסעו ברכב מרצדס ואילו העורר 3, שנסע בנפרד ברכב מזדה, ניסה להימלט מן השוטרים בנהיגה פראית ואף ניסה, על-פי הנטען, ל"נגוח" את הג'יפ המשטרתי ברכבו. במרדף שנערך בעקבותיו, נטש העורר 3 את הרכב שבו נסע ונמלט רגלית לתעלה בצד הדרך, שם על-פי הנטען, החביא את אחד התיקים ואילו את התיק השני השאיר ברכב. כעבור זמן, הסגיר עצמו העורר 3 לידי המשטרה.

3.בהחלטת המעצר מיום 22.1.03 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית המצביעה על פוטנציאל להביא בסופו של ההליך להרשעת העורר 3 בעבירות הסמים המיוחסות לו וכן בעבירות הנוספות. לעומת זאת, כך הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע, הראיות נגד העוררים 1-2 הן בעיקרן ראיות נסיבתיות, אשר עוצמתן איננה במדרג הגבוה של ראיות לכאורה ואין היא מצדיקה את מעצרם של העוררים 1-2, חרף חומרת העבירות המיוחסות להם. לפיכך, הורה בית המשפט המחוזי באותו שלב על שחרורם של העוררים 1-2 בתנאים מגבילים של מעצר בית מלא, ואילו באשר לעורר 3 סבר בית המשפט כי משנמצאו לגביו ראיות לכאורה בעבירות של יבוא וסחר בסמים בכמות כה ניכרת, אין מקום לשחררו בחלופת מעצר. ערר שהגיש העורר 3 לבית משפט זה בענין מעצרו עד תום ההליכים נדחה ביום 5.2.03 על ידי כבוד השופט א' א' לוי.

4.ביום 13.4.03 הגישו העוררים 1-2 בקשה ראשונה לעיון חוזר בתנאי שחרורם, בה עתרו להתיר להם לצאת לעבודה בשעות היום. בקשה זו נדחתה על ידי כבוד השופט ז' הווארי בהחלטתו מיום 8.5.03, בקובעו כי טרם חלפה תקופה משמעותית מאז הורה על שחרורם בתנאי מעצר בית מלא ועל כן, אין הצדקה לשינוי ההחלטה הקודמת; עוד קבע כי עיסוקם של העוררים 1-2 כסוחרים בשווקים שונים ברחבי המדינה, יקשה מאד על המשטרה לפקח על שחרורם בתנאים שנתבקשו. סמוך לאחר מכן, הגישו העוררים 1-2 וכן העורר 3 בקשה נוספת לעיון חוזר בהחלטה מיום 22.1.03, בדבר מעצרו של העורר 3 ובדבר תנאי השחרור של העוררים 1-2. את עיקר יהבם בבקשה זו השליכו העוררים על התנהלותו האיטית של הדיון בתיק העיקרי. לטענת העוררים התארכות ההליכים נובעת מעומס רב מדי המוטל על הפרקליטה בגין תיקים נוספים, אותם היא מנהלת, וכן מטיעונים שגויים ומיותרים שהיא מעלה במהלך הדיון, בדרך של התנגדויות ובקשות חסיון. בדחותו את הבקשה, קבע בית משפט קמא כי קצב ההתקדמות בתיק העיקרי הינו אכן איטי יחסית, אולם, כך קבע, הסיבה לכך נעוצה הן בבא-כוח המשיבה והן בסניגורים, שהאריכו בחקירותיהם "והתנגדו על כל דבר הפעוט ביותר", כלשונו. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי לנוכח העבירות החמורות המיוחסות לעוררים, המקימות סכנה לשלום הציבור ולנוכח החשש הקיים להימלטות העורר 3 מאימת הדין, אין די בקצב האיטי שבו מתנהלים הדיונים כדי לשנות מהחלטת המעצר בעניינו של העורר 3, או מתנאי השחרור המגבילים שנקבעו לעוררים 1-2.

החלטה זו היא נושא הערר שבפניי.

5.לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים וכן את פרוטוקול הדיון בתיק העיקרי, שהוצג בפניי, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא בבקשה לעיון חוזר.

לעניין הארכת מעצר לאחר תום 9 חודשים, על-פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), קבע בית משפט זה כי בשוקלו את דבר הארכת המעצר לאחר תום 9 חודשים, עושה בית המשפט שימוש בסמכותו תוך שקלול ואיזון של האינטרסים המשמשים בזירה ואין הוא מאריך מעצר כדי "להעניש" את ההגנה, ממש כפי שאין הוא מסרב להאריך את המעצר כדי "להעניש" את המערכת או את התביעה על כך שהמשפט לא הסתיים בתקופה הקצובה. אם זה הדין לעניין הפעלת הסמכות להאריך מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, קל וחומר לעניין עיון חוזר, בעילה של חלוף זמן ניכר מעת מתן החלטת המעצר, על-פי סעיף 54 לחוק.

ויודגש, אינני רואה צורך לקבוע מסמרות בשאלה "באשמת" מי מתארך הדיון בתיק העיקרי, למרות שהפרקליטים הכבירו מילים בסוגיה זו; שהרי, אפילו רובץ ה"אשם" בעניין זה לפתח התביעה, ובשום אופן אינני קובעת כי זהו מצב הדברים, נסיבות המקרה דנן, גם כפי שהוצגו על ידי העוררים, אינן מצביעות על מחדל משמעותי או על התנהלות בעייתית מצד התביעה, ברמה המצדיקה שינוי בהחלטת המעצר.

צדק, אפוא, בית משפט קמא בקבעו כי מסוכנותם של העוררים וכן החשש להימלטות מפני הדין הקיים בעניינו של העורר 3 מצדיקים להותיר על כנה את ההחלטה מיום 22.1.03 בדבר מעצרו של העורר ובדבר תנאי השחרור המגבילים שנקבעו לגבי העוררים 1-2.

הערר נדחה.