בש"פ 5569/97 עובדיה אלן נ. רם בן שמחון

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים י' בנאי, י' פלפל וי' טימור) מיום 13.7.97, בע"א 2169/96.

1.בין הצדדים נחתם הסכם למכירת בית המבקשים. בעקבות גילוי ליקויים ופגמים בבית, הגישו המשיבים תביעה נגד המבקשים בבית משפט השלום בבאר שבע (ת.א. 2763/94) לתשלום פיצויים. לאחר שהגישו הצדדים תצהירי עדויות הוסכם שבית המשפט יתן את פסק הדין על דרך של פשרה, לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, תשמ"ד1984- (להלן: חוק בתי המשפט). בית המשפט (כב' סגן הנשיא ש' דברת) חייב את המשיבים לשלם למבקשים סך 172,500 ש"ח ואת המבקשים לשלם למשיבים סך 205,655 ש"ח, יתרת הסכום שהיה על המבקשים לשלם על פי ההסכם בקשר לרכישת הנכס. נקבע כי הסכומים יקוזזו.

2.המבקשים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע כי בפסק הדין של בית משפט השלום אין כל חריגה או אי סבירות המצדיקים התערבות בית משפט לערעורים בפסק דין שניתן על דרך של פשרה בהתאם להסכמת הצדדים. המשיבים הגישו ערעור שכנגד לענין פסיקת הוצאות, שנדחה גם הוא.

3.כעת מונחת בפני בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. בבקשתם טוענים המבקשים כי פסק דין בפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט אינו יכול להינתן כפסק דין רגיל, כיון שמעצם מהותה פשרה אינה יכולה להקנות לצד את כל מבוקשו, וכי אם בית משפט סבור לאחר שהוסמך על ידי הצדדים לתת פסק דין על דרך פשרה כי עליו להעניק לצד את כל מבוקשו, עליו להזהיר את הצדדים כי בכוונתו לנהוג כך, על מנת שישקלו את עמדתם מחדש, ויוכלו לחזור בהם ולהתדיין בדרך הרגילה מתוך תקווה שלאחר שמיעת הראיות וחקירתם הנגדית של המצהירים, יצליחו לשנות את דעת בית המשפט. כמו כן נטענות טענות עובדתיות במהותן, בהן הטענה כי טעה בית המשפט כאשר קבע שאין פער בין חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים. לבסוף טוענים המבקשים כי אם ייקבע שבית המשפט קמא רשאי היה לפסוק כפי שפסק גם בדרך של פשרה, ישתמשו הם בזכותם לפי סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973- ויבטלו את ההסכם בו הסכימו שבית המשפט יפסוק בדרך של פשרה או יבקשו מבית המשפט לבטלו בשל טעותם, שכן היו משוכנעים שבפסק דין של פשרה לא יכול צד "לזכות" במשפט, מעצם טבעה של פשרה.

4.בתגובתם טוענים המשיבים, ראשית, כי נכונותו של בית משפט לערעורים להתערב בפסק דין שניתן בפשרה תהיה קטנה, וכדי להניעו להתערב, על המערער להראות קיומה של חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו, חריגה שלדעתם אינה קיימת בענין זה. הם מפנים להלכה בה נקבע כי סעיף 79א אינו מונע מבית המשפט להחליט לקבל את התביעה במלואה או לדחותה במלואה. כמו כן הם טוענים כי המבקשים שוגים בטענם כי בית המשפט קמא פסק למשיבים את כל שתבעו וקיבל את כל טענותיהם. לבסוף הם טוענים כי באי הכרת ההלכה הנוגעת לסעיף 79א' לחוק בתי המשפט אין משום "טעות" של המבקשים, ואין הם יכולים לחזור בהם מהסכמתם למתן פסק דין בפשרה לפי סעיף 79א' רק משום שתוצאות הפשרה אינן מוצאות חן בעיניהם.

5.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים וביתר המסמכים שבפני, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור. בע"א 3958/95 אדמונד שמעון נ' עזבון המנוח אלפרד שמעון ז"ל ואח' (טרם פורסם) נקבע:

"סעיף 79א' אינו מונע את בית המשפט להחליט, בגדר סמכותו, לקבל את התביעה במלואה או לדחותה במלואה, אם כי יש להניח שנסיבות אלה תהיינה מטבע הענין נדירות".

לפיכך אין בטענתם המרכזית של המבקשים ממש. באשר ליתר הטענות, הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה לא ידון בשבתו לדין כערכאה שלישית, אלא בענינים המעלים סוגיות בעלות חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית מיוחדת (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ

פ"ד לו(3) 123). טענותיהם של המבקשים אינן נופלות בגדר סוגיות אלה, והסוגיות שהן מעוררות אינן חורגות מגדר הענין שבין הצדדים. לפיכך דין הבקשה להדחות.

הבקשה נדחית. המבקשים ישלמו הוצאות המשיבים בסך 2,000 ש"ח.