בש"פ 5571/07 אברהים אבוסבית נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת יפה – כ"ץ) בב"ש 21030/07 מיום 5.6.07, בגדרה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (השופט אקסלרד) בב"ש 3241/07 שבת"פ 3241/07 מיום 29.3.07.

ב.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סחיטה באיומים וגניבה. לפי הנטען בכתב האישום, במהלך דצמבר 2006 וינואר 2007, ובסמוך לאחר מכן, הגיעה דרך קבע קבוצת אנשים, ובכללם העורר, לתחנת דלק שבבעלות המתלונן; הללו ליכלכו את התחנה, הפריעו במהלך העבודה והטרידו נערות שעברו במקום. בעקבות זאת הורה המתלונן לעובדיו להוציא מתחנת הדלק את כסאות הישיבה. במהלך התקופה המתוארת לעיל פנה העורר למתלונן ואמר לו, כנטען, "אני יכול לדאוג לזה שלא יהיה יותר בלגאן בתחנה שלך, רק תגיד להם שאני אחראי על המקום... ואז תראה שאף אחד לא יושב פה ואף אחד לא עושה לך בלגאן" (להלן האירוע הראשון ). בסמוך לכך קנה העורר מאחד העובדים בתחנת הדלק

מוצרים בסך 163.5 ₪, ואמר לו כי ישלם במועד מאוחר יותר. כעבור זמן, כשפנה העובד לעורר על מנת שהאחרון ישלם את חובו, אמר לו העורר כי ישלם רק כשהמתלונן יחזיר את כסאות הישיבה (להלן האירוע השני ). ביום 10.3.07 סמוך לחצות התקשר העורר, כנטען, לטלפון בביתו של המתלונן ואיים עליו בפגיעה בגופו וברכושו (להלן האירוע השלישי ).

ג.

העורר הודה בקיומן של ראיות לכאורה בעבירת האיום, אף שטען לכרסום בהן. בית משפט השלום דחה את טענת הכרסום. עוד קבע בית המשפט, כי הגם שקיימות ראיות לכאורה כנגד העורר בעבירת הסחיטה באיומים, חל בהן כרסום מסוים משהוברר כי המתלונן הגיש כנגד העורר תלונה רק כשזה התקשר אליו כחודשיים לאחר האירוע הראשון, וכן שבעדותו, לא קשר העובד את העורר עם החבורה המתפרעת. נקבע, כי ישנן ראיות לכאורה בעבירת הגניבה, אף שגם בהן חל כרסום, הואיל ומחומר החקירה עולה כי העורר נהג לשלם במקום בהקפה. נוכח כל זאת נקבע, כי עילת המעצר קמה רק בעבירת הסחיטה באיומים. בנימוק שאין המדובר בקצה הגבוה של מדרג המסוכנות, הורה בית המשפט לשחרר את העורר לחלופת מעצר אצל גיסו, וכן הושתה עליו התחייבות עצמית בסך 10,000 ₪, ועל הערב - ערבות צד ג' בסך 7,000 ₪.

ד.

בית המשפט המחוזי דחה ערר על ההחלטה, תוך שהוא סומך את ידיו על קביעותיו של בית משפט השלום, לפיהן יש די ראיות לכאורה הן לעניין הסחיטה באיומים והן לעניין עבירת הגניבה (כאמור, לגבי עבירת האיומים לא היתה מחלוקת לגבי עצם הראיות לכאורה). נקבע, כי מתמליל השיחה עם עובד התחנה - אשר סירב להעיד במשטרה - עולה בבירור פחדו מהעורר וחבורתו. נקבע, כי שחרור העורר בתנאים מגבילים הוא איזון ראוי בנסיבות המקרה, נוכח חומרת העבירה והפחד שמטיל העורר במתלונן ובעובד. מכאן הערר.

ה.

(1) בערר נטען, כי אין ראיות לכאורה לביסוסן של העבירות המיוחסות לעורר, ולמצער כי אין די בעוצמתן כדי להשית עליו תנאים המגבילים את חירותו. ראשית, נטען כי באירוע הראשון אין משום סחיטה באיומים, שכן לא ניתן ללמוד כי העורר התכוון דווקא שהמתלונן ישכור ממנו שירותי שמירה. פרשנות זו עולה בקנה אחד - כך נאמר - עם עדותו של העובד, אשר לא קשר את העורר עם החבורה; עם העובדה שההטרדות לא התגברו לאחר שהמתלונן לא נעתר ל"הצעה"; ועם העובדה שהמתלונן לא מצא לנכון להתלונן על הסחיטה הנטענת, ושמגדיר הוא את העורר כמי שיש לו עימו יחסי חברות. שנית,

נטען באשר לאירוע השלישי, כי הגם שבעלת הטלפון ממנו נערכו שיחות האיומים העידה שהטלפון מצוי בשימוש העורר, אין בכך כדי להוות ראיה לכאורה לסחיטה באיומים. נטען כי אין בתוכן האיום כדי להצביע דווקא על העורר כמי שאיים, ואין בו אמירה שיש בה דרישה ליתן לעורר את תפקיד השמירה; אין גם הסבר מניח את הדעת – כך נאמר – לשאלה מדוע איים העורר דווקא עתה על המתלונן, בחלוף 3 חודשים מהאירוע הראשון. שלישית, נטען כי העורר קנה את המוצרים בהקפה – כפי שעשה כדבר שבשיגרה - והתכוון לשלם למתלונן בעבורם. ולבסוף, נטען גם אם יש בעוצמת הראיות לכאורה כדי להשית על העורר תנאים מגבילים, ניתן בנסיבות העניין להסתפק בהרחקתו מהמתלונן, זאת גם נוכח עברו הנקי. על נימוקים אלה חזרו באי כוח העורר בדיון והוסיפו, בין השאר, כי נעשתה דמוניזציה לעורר כאילו הוא מנהיג של כנופיה, וצל הרים היה להרים.

ו.

מנגד טענה באת כוח המדינה, כי המדובר ללא ספק, על פי רצף האירועים, בסחיטה באיומים, ולפחדו של המתלונן מצטרף פחדו של עובד התחנה, תוך שימוש במינוח דומה – לעובד התחנה נאמר על-ידי העורר, בהקשר השיחות הרלבנטיות, שהמתלונן "גדל", ולמתלונן עצמו אמר העורר "אתה חושב שגדלת".

ז.

עיינתי בחומר הראיות שהציגה באת כוח המדינה. הראיות לכאורה קושרות את המתלונן לעבירות, ולא מצאתי מקום להתערבות במסקנותיהם של בתי המשפט הקודמים. המסוכנות העולה מעבירות לכאורה של איום וסחיטה באיומים, עניינה בראש וראשונה הטלת אימה ופחד על הזולת, דבר שנתקיים כעולה מהודעות המתלונן ועובד התחנה. בית משפט השלום הזכיר את בש"פ 1764/06 מדינת ישראל נ' אבוחצירה (לא פורסם) לעניין מעצר בעבירת סחיטה באיומים. נאמר שם, כי הגם שהמחוקק לא מנה סחיטה באיומים בגדרי המסוכנות הסטטוטורית, ישנן דעות כי עצם טבעה מגלה מסוכנות; אך גם לשיטה שעל המדינה להוכיח בכל מקרה כזה עילת מעצר, הנזכרת אף היא שם, הוכח לדעתי במקרה דנא כי עילה כזו - מסוכנות - קיימת. הנסיבות העולות מן הראיות מצדיקות לעת הזאת את מעצר הבית המלא שעליו החליטו בתי המשפט הקודמים, ואין מקום להתערבות בית משפט זה.

ח.

על כן איני נעתר לערר.