בש"פ 5571/10 פלוני נ. מדינת ישראל

בתאריך 21.07.2010, בשעת לילה מאוחרת, נראה העורר נוהג בקטנוע ללא רישיון ומבצע עבירות תעבורה. לאחר שנדרש על ידי שוטרים לעצור, הוא פתח במנוסה ולבסוף נטש את רכבו. בעקבות כך עתרה המשיבה לעצור את העורר ל-5 ימים, והיא נימקה זאת בפעולות חקירה נוספות אותן יש לבצע. בית משפט השלום קבע כי אף שיש ראיות לכאורה לביצוען של העבירות (הודאתו של העורר), אין חשש כי שחרורו ישבש את מהלכי החקירה, ולפיכך הורה על שחרורו כנגד ערבויות שיפקיד. על החלטה זו הוגש ערר אותו קיבל בית המשפט המחוזי, שהורה על מעצרו של העורר עד ליום 25.07.10, ונגד החלטה זו מופנה הערר שבפני.

נקודת המוצא לדיון היא כמובן כי מדובר בקטין, שאמנם נמצא על סף בגירותו, אולם עדיין נמנה על אלה שבשאלת מעצרם צריך בית המשפט לנהוג במשנה זהירות, כפי שמתחייב במיוחד מתיקון מס' 14 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971. מהחלטתו של בית המשפט עולה, כי מעצרו של העורר התחייב מכך שחלה התפתחות בחקירה, וזו שוב אינה מצטמצמת לעבירות אותן ציינה המשיבה בבקשת המעצר המקורית. דא עקא, בא-כוח העורר התקשה להתמודד עם אפיקי החקירה החדשים, הואיל ובית המשפט המחוזי מנע ממנו מלהציג שאלה לחוקרים, והרי זה המעט שהיה יכול הסנגור לעשות לטובת שולחו.

כך או כך, עיינתי בתיק החקירה ובדו"חות מידע שהוצגו לי, וכל שאוכל לומר בשלב זה של ההליכים הוא שלא שוכנעתי כי המשך מעצרו של העורר יוכל לשבש את החקירה או מטרה ראויה כלשהי שלא ניתן להשיגה גם כאשר העורר מתהלך חופשי.

לפיכך, אני מחליט לקבל את הערר, והעורר ישוחרר בתנאים אותם קבע בית משפט השלום.