בש"פ 5581/99 אמגד רעוד נ. מדינת ישראל

העורר הואשם בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירה של שוד לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין. לפי הנטען בכתב האישום, ביום 25.5.99 בשעות הצהריים, פרץ העורר יחד עם אחרים (שזהותם אינה ידועה לתביעה) לבית המתלוננת, קשישה בת למעלה מ70- שנה. העורר והאחרים היו רעולי פנים, ומזויינים בסכינים ובאקדח. הם גנבו מן הבית באיומים, כסף מזומן, קופסאות סיגריות ותכשיטים.

העורר נעצר כחודשיים וחצי לאחר השוד, כאשר התברר כי על חבילת סיגריות שהוצאה מהארון בביתה של המתלוננת בעת השוד, נמצאה טביעת אצבעו של העורר. העורר לא נתן הסבר של ממש כיצד הגיעה טביעת האצבע לחבילת הסיגריות. על פי הודעת בתה של המתלוננת, המצוייה בתיק החקירה, חבילת הסיגריות לא נקנתה בארץ.

שופטת בית המשפט קמא (ר' אור) נענתה לבקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים, וקבעה כי נוכח אופיה של העבירה המיוחסת לעורר והנסיבות בהן היא בוצעה, העורר הוא מסוכן לציבור ועל כן אין להסתפק בעניינו בחלופת מעצר. השופטת התייחסה בהחלטתה גם לכך שעבירת השוד המיוחסת לעורר, בוצעה שעה שהעורר היה משוחרר בערובה בגין עבירה של "סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה", דבר המצביע אף הוא, לדעתה, על הסיכון הנשקף ממנו.

בערר שלפניי לא חלק בא כוח העורר על קיומן של ראיות לכאורה כנגד מרשו ועל קיומה של עילת מעצר עקב האישום המיוחס לעורר בתיק זה. עם זאת, טען הסניגור כי הגשת האישום הנוסף נגד מרשו בעבירה של יידוי אבנים תוך סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, השפיעה על החלטת השופטת קמא, ועל כן החלטתה אינה ראוייה.

אינני רואה לדון בטענת הסניגור לפיה לא היה מקום לשקול את העבירה הנוספת בה הועמד העורר לדין, בעת בחינת מסוכנותו. כתב האישום באותו עניין אינו בפניי, וככל הנראה, בפרשת יידוי האבנים לא התבקש מעצרו של העורר. גם בא כוח המדינה לא ביקש להסתמך על כתב האישום הנוסף, לעניין מסוכנותו של העורר. טענתו של בא כוח המדינה בפניי היתה כי המעשים המיוחסים לעורר בפרשת השוד, די בהם כדי להצביע על מסוכנותו.

מן המתואר בכתב האישום עולה כי מדובר בשוד שתוכנן מראש ובוצע על ידי חבורה של רעולי פנים, תוך איום בנשק על אישה קשישה וחסרת אונים. בנסיבות אלה, צודק בא כוח המדינה בטענתו כי השתתפות בביצוע עבירה זו, היא כשלעצמה, מצביעה על כך שנשקפת מן העורר סכנה לציבור. אשר על כן, לא ראיתי להתערב בהחלטת בית המשפט קמא.

הערר נדחה.