בש"פ 5582/00 שני עוזני נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ב"ש 91329/00), מפי השופט א' משאלי, המורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו בת.פ. 40173/00 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

1.כנגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום בת.פ. 40173/00 המייחס לו הריגה, הפקרה אחרי פגיעה ונהיגה בזמן פסילה. על פי כתב האישום, ביום 3.6.00 בשעה 5:00 לפנות בוקר או בסמוך לכך, נהג העורר ברכבה של אמו, כשהוא תחת השפעת אלכוהול. העורר היה פסול מלנהוג ברכב מנועי על פי החלטת בית משפט השלום לתעבורה בנתניה. במהלך נסיעתו, עת נהג במהירות מופרזת של יותר מ100- קמ"ש, ברחוב שהמהירות המותרת בו היא 50 קמ"ש בלבד, סטה הרכב מן הכביש עלה על המדרכה ופגע בשלושה הולכי רגל. שניים מהם נפצעו פצעי מוות ונפטרו זמן קצר לאחר מכן. הולך הרגל השלישי נפצע פצעים קשים ונגרמו לו חבלות של ממש. להולך רגל נוסף, שלא נפגע מן הרכב, נגרם נזק נפשי בעקבותיו נזקק לטיפול רפואי. לאחר שפגע העורר בהולכי הרגל הוא המשיך בנסיעתו ולא עצר במקום כדי להגיש עזרה או לדווח על האירוע. העורר הגיע לביתו ולא הודיע לרשויות, בשום שלב, על התאונה. מספר שעות מאוחר יותר הגיעו שוטרים לביתו של העורר ועכבוהו לחקירה.

2.בצמוד להגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים. בית המשפט המחוזי נענה לבקשה והורה על מעצרו של העורר. בית המשפט קבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה הקושרת בין העורר לבין העבירות המיוחסות לו. הוא ציין כי כנגד העורר קמה חזקת מסוכנות בעקבות המעשים המיוחסים לעורר. העובדה כי העורר נהג ללא רשיון תקף, במהירות מופרזת וכי נמלט מן המקום מעידה על מסוכנותו של העורר ושוללות היזקקות לחלופת מעצר. עוד מציין בית המשפט את עברו הפלילי המכביד של העורר בנושא תעבורה.

3.על כך הערר שבפניי. בעררו טוען ב"כ העורר לאי מסוכנותו של העורר. לטענתו העובדה כי מדובר בתאונה דרכים ולא במעשה מכוון שוללת חזקה זו. עוד טוען ב"כ העורר, כי בית המשפט המחוזי שגה כשלא הורה על חלופת מעצר. הוא הצביע על העובדה כי שלב ההוכחות נקבע לחודשים נובמבר ודצמבר בשנה זו וכי אין לאפשר החזקתו של העורר במעצר למשך זמן כה רב. ב"כ העורר טוען כי אין להתעלם מן העובדה כי העורר הוא חייל בשירות סדיר וכי הוא נמצא במסגרת מסודרת. על בסיס זה מבקש ב"כ העורר מבית משפט זה כי יורה על שחרור של העורר לחלופת מעצר.

4.בדיון בפניי הרחיב ב"כ העורר את הדיבור על שאלת קיומה של תשתית ראייתית לכאורה. לדבריו, יתכן כי הנפגעים גרמו לתאונה בעצמם בלכתם בכביש כשהם בגילופין. כן טען ב"כ העורר כי העובדה שהעורר נהג בשכרות איננה מבוססת על תשתית ראייתית לכאורה. כמו כן העלה טענות משפטיות כלפי תחולתה של הפסילה בעת התאונה.

5.באת כוח המדינה הצביעה מצידה על התשתית הראייתית לכאורה המבססת הן את אשמתו של העורר בגרימת התאונה הן את עובדת שכרותו והן את התחולה של פסילתו מלנהוג ברכב בעת התאונה. כן הצביעה ב"כ המדינה על עברו הפלילי של העורר ועל כך שנגזרו עליו פסילות קודמות. כמו כן הוצג כתב אישום נוסף, שבו מואשם העורר בתאונת דרכים יום לפני האירוע נשוא כתב האישום הנדון כאן, על פיו הוא פגע, באמצעות רכב בו נהג, באדם וברכוש וסירב למסור את פרטיו לנהגת הרכב בו פגע.

6.לאחר ששמעתי את טיעוני בעלי הדין ועיינתי בכל החומר המצוי בתיק, השתכנעתי כי נסיבות העבירה המיוחסת לעורר ועברו הפלילי מצביעים על מסוכנותו הנמשכת של העורר לבטחון הציבור. המידה הניכרת של מסוכנות זו מונעת את שחרורו לחלופת מעצר. לכן לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא.

אי-לכך הערר נדחה.