בש"פ 559/00 עליווה ג'מאל נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בפני בית משפט השלום ברמלה באשמה של סחר בסם מסוכן. לפי כתב האישום הוא מכר לשוטר סמוי סם מסוג הרואין (בכמות של 1,6 גרם) בתחנת סמים.

בית משפט השלום קבע שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האישום, שקיימת עילת מעצר לפי החוק וכי אין להסתפק בחלופת מעצר. לפיכך החליט בית משפט השלום לעצור את העורר עד תום ההליכים. בערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו טען בא-כוח העורר כי אין ראיות לכאורה וכי, מכל מקום, ראוי להסתפק בחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי דחה את הערר.

בערר זה חוזר בא-כוח העורר על הטענות שהעלה בבית המשפט המחוזי. ראשית, הוא טוען כי אין ראיות לכאורה. אולם, כפי שכבר נקבע על ידי בית משפט השלום ועל ידי בית המשפט המחוזי, יש ראיות לכאורה, בעדות של השוטר הסמוי, שזיהה את העורר על פי מראהו, ובעדויות תומכות של שוטרים שהיו עם השוטר הסמוי שעה שהעורר נעצר. הטענות של בא-כוח העורר מתייחסות למשקל הראיות. אך אלה הן טענות שיתבררו במהלך המשפט עצמו, על ידי בית המשפט שישמע את העדים, ואין בהן כדי לשמוט את היסוד מעילת המעצר. שנית, בא-כוח העורר חוזר על הטענה שניתן להסתפק בחלופת מעצר, במיוחד משום שאין לעורר עבר פלילי. הוא מציע כי העורר יהיה נתון במעצר בית מלא בביתם של קרובי משפחה ברהט. אולם, כידוע, בעבירות של סחר בסם מסוכן מקובל שאין בית המשפט מסתפק בחלופת מעצר, אף לא במעצר בית מלא, אלא במקרים חריגים בהם קיימות נסיבות מיוחדות. אין נסיבות כאלה במקרה זה.

לפיכך איני רואה יסוד להתערב בהחלטה של בית משפט השלום שאושרה בבית המשפט המחוזי.

הערר נדחה.