בש"פ 5590/06 מדינת ישראל נ. שרון פריניאן

1.זו בקשת המדינה להורות על הארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים לצורך ניהול משפטם.

2.כתב האישום מייחס לשני המשיבים עבירות של רצח בכוונה תחילה וקשירת קשר לביצוע פשע (רצח). עד כה לא החל משפטם של המשיבים מטעמים שיובהרו בהמשך. נכון לעת זו, קבועות עשר ישיבות הוכחות במהלך ספטמבר ואוקטובר, 2006.

3.ביום 16.10.05 הוגש כתב אישום בעניינם של המשיבים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. על פי עובדות האישום, ביום 15.9.99 נורה פנחס בוחבוט על ידי אלמונים, ואושפז עקב כך בבית חולים באשקלון. הוא הועבר לאחר מכן לבית חולים "שיבא", בתל השומר. בין 15.9.99 ל-25.9.99 קשרו המשיבים קשר עם שמעון אלמקייס ועם צחי בן אור לרצוח את בוחבוט. על פי התכנון, אמורים היו אלמקייס ובן אור ללבוש מדי שוטרים, להגיע למחלקה, להציג עצמם כשוטרים שבאו לחקור את בוחבוט, ולרצוח אותו. במסגרת הקשר, המשיבים נפגשו עם אלמקייס ובן אור בביתו של משיב 2 ושם מדדו את מדי השוטרים. ביום 25.9.99 נכנסו בן אור ואלמקייס לבית החולים כשהם לבושים מדי שוטרים ומצויידים באקדחים. בן אור ירה בבוחבוט, והרגו. ביצוע הרצח נעשה על דעתם של המשיבים ובכוונה תחילה לגרום למותו של בוחבוט.

4.ביום 9.11.05 הורה בית המשפט המחוזי בתל-אביב לשחרר את המשיבים בחלופת מעצר. המדינה עררה על החלטה זו, ובית משפט זה (כב' השופטת ביניש) קיבל את הערר וקבע כי קימות ראיות לכאורה בעניינם של המשיבים, וקבע כי מסוכנותם היא גבוהה ואינה מתיישבת עם שחרורם בחלופת מעצר.

5.ביום 9.11.05 התקיימה הקראה פורמלית של כתב האישום. הסניגורים בקשו דחייה מן הטעם שלא כל חומר החקירה הועבר לידיהם, ומאחר שטרם הוסדר נושא הייצוג. בימים 11.12.05 ו-29.12.05 בקשו הסניגורים דחיות נוספות להסדרת נושא הייצוג, וכן טענו כי עליהם לעיין בחומר המובא בפני ועדת זילר העוסקת בחקירת התנהלות המשטרה בפרשה, בטרם ישיבו לכתב האישום. עקב כך, הדיון נדחה למתן תגובה לכתב האישום ליום 13.2.06.

המשיבים הגישו בקשות לעיון בחומר חקירה, ובכלל זה בחומר שהוגש לועדת זילר, והתקיים דיון בענין זה בפני בית המשפט, אשר קיבל את בקשת המשיבים בחלקה.

ביום 13.2.06 כפרו המשיבים בכתב האישום, ונקבעו 9 מועדים להוכחות ליולי ולספטמבר 2006.

ביום 29.3.06 הגישה המדינה ערר על החלטת בית המשפט המחוזי באשר לחלק מהמסמכים אותם הורה בית המשפט למסור למשיבים, בטענה כי הם אינם בבחינת "חומר חקירה". אשר ליתר החומר, חלקו נמסר למשיבים ולגבי היתר הוגשה בקשה להוצאת תעודת חיסיון. אשר לחומר שנאסף על ידי ועדת זילר, הודיעה המדינה כי בכוונתה לפנות לועדה עם סיום עבודתה, ולבקש את החומר שנאסף על ידה כדי לסרוק אותו לצורך בדיקה אם יש בו חומר חקירה.

בדיון ביום 26.4.05 טענות ב"כ המשיבים כי טרם קבלו את מלוא חומר החקירה. בית המשפט קבע מועד נוסף ביום 31.5.06 לקבלת תגובת המשיבים, ודיון על פי סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי, וביטל את הישיבות שנועדו לחודש יולי 2006, וקבע במקומם מועדים נוספים לספטמבר ואוקטובר 2006.

בדיון בבית המשפט קמא ביום 31.5.06 חזרו המשיבים וטענו כי לא יוכלו למסור תגובה מפורטת לכתב האישום לפני שיעיינו במלוא החומר שבפני ועדת זילר, ולאחר שתינתן החלטת בית המשפט העליון בערר שהגישה המדינה על פי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. בית המשפט קבע מועד לדיון נוסף ליום 5.9.06.

בנסיבות אלה, ואף שהמשפט טרם החל, מבקשת המדינה את הארכת מעצרם של המשיבים בשל מסוכנותם הרבה, והחשש מהימלטותם.

6.באי כח המשיבים טוענים טענות קשות כנגד התנהלות המדינה בהליך זה. הם קובלים על כך שלא הועבר לידיהם חומר חקירה בזמן, ועדיין, גם נכון לעת זו, המחלוקות בענין היקף חומר החקירה לא תמו. עובדה זו פוגעת באפשרותם של המשיבים להשיב לאשמה, וממילא, הזמן חולף והמשפט טרם החל. עוד הם טוענים, כי אין להסכין עם מצב שבו העומס על בתי המשפט עומד לרועץ לנאשמים שחזקת חפותם עומדת להם, והם אלה המשלמים את מחיר תחלואיה של המערכת בישיבה ממושכת במעצר. טוענים ב"כ המשיבים כי בנסיבותיו של מקרה זה, מאחר שהמשפט טרם החל, ולאור הצפי כי תידרשנה הארכות מעצר נוספות, אין לקבל את בקשת המדינה להאריך את המעצר. המשיבים הציעו חלופות מעצר, והביעו נכונות גם להטלת תנאי של אזיקים אלקטרוניים.

7.דין בקשת המדינה להתקבל.

לפנינו הליך הכורך נאשמים המואשמים בעבירות רצח בכוונה תחילה, וקשירת קשר לביצוע רצח. למשיבים מיוחס כי תכננו לרצוח את בוחבוט והשתמשו לצורך כך באחרים שבצעו עבורם את השליחות הפלילית. מסוכנותם הקשה של המשיבים עולה על פניה מעצם אופיין של העבירות המיוחסות להם בכתב האישום, הנושאות אופי של חיסול חשבונות בעולם התחתון.

מהשתלשלות ההליכים המתוארת בבקשת המדינה מתקבל הרושם כי העיכוב בתחילת המשפט נובע משני טעמים עיקריים: האחד – הקושי שעלה ביישוב המחלוקת בין הצדדים בענין מהותו והיקפו של חומר החקירה החייב בהעברה לידי הסניגוריה. מחלוקת זו קבלה מימד מורכב יותר על רקע פעולתה של ועדת זילר, החוקרת את התנהגות המשטרה בקשר לפרשת רציחתו של בוחבוט. נטען על ידי המשיבים כי חומר המוגש לועדה הוא חלק מחומר חקירה, ונושא זה גם הוא נימנה על העניינים המצויים במחלוקת בין הצדדים. העובדה כי ועדת זילר טרם סיימה את עבודתה מקשה על יישובה הסופי של מחלוקת זו בין הצדדים, וכל עוד סוגיית חומר החקירה לא באה לידי מיצוי, יש קושי מובן בגיבוש עמדת ההגנה לכתב האישום, ובהיערכותה למשפט. הטעם השני שבשלו טרם הוחל בהוכחות במשפט נעוץ בעומס הכללי המוטל על הערכאה הדיונית, הנותן את אותותיו במספר הולך וגדל של הליכים פליליים הממתינים לתחילתם מעבר לתקופה הסטטוטורית הקבועה בחוק לסיום משפט פלילי כאשר הנאשם במעצר. שילוב זה של אילוצים אובייקטיביים הקשורים הן לנסיבות המיוחדות של הליך זה על רקע ועדת החקירה הפועלת במקביל לו, ונוכח העומס הכללי על ערכאות השיפוט הגורם להתמשכות ההליכים, והמשמעות שיש לכך לגבי הנאשמים היושבים במעצר, מחייב איזון ראוי כנגד הסכנה הצפויה לציבור משחרורם של נאשמים שמיוחסות להם החמורות שבעבירות על ספר החוקים. דילמה זו פוקדת את ערכאות השיפוט לעיתים מזומנות בעת האחרונה, וכורח בלתי נמנע הוא לשים את גורלו של הנאשם האינדיבידואלי מול עניינו של הציבור הרחב והצורך להגן מכל משמר על קרבנות פוטנציאליים העלולים להיפגע. שיקול הדעת שניתן לבית המשפט העליון להאריך מעצר נאשם מעבר לתקופה הסטטוטורית הנקובה בחוק, אוצר בתוכו, בין היתר, גם את מעשה האיזון מסוג זה, ויש להפעילו ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו.

בתנאי מקרה זה, ואיזון הנדרש, מכריע את הכף האינטרס הציבורי, המצדיק פרישת הגנה על הציבור הרחב מפני נאשמים שמיוחסות להם עבירות רצח בכוונה תחילה וקשירת קשר עם אחרים לבצע רצח. אין בבחירת נקודת איזון זו כדי להקהות, כהוא זה, מההכרה במחיר הכבד שמשלם הנאשם העצור על משך זמן התנהלות המשפט, ובמקרה זה גם על התמשכותם של ההליכים לבירור סוגיות מישניות למשפט, כגון איתור חומר החקירה הרלבנטי להגנה, ואין בכך כדי לגרוע מחשיבות המאמץ המערכתי ששומה להשקיע לצורך השגת התכלית של תחימת משך התנהלות המשפט למסגרת זמן סבירה, תוך מתן העדיפות הנאותה לערך זה, והפניית מיטב האמצעים שבנמצא לצורך כך. אולם כל עוד מטרה זו לא הושגה, ונדרש ליישב את הניגוד בין אינטרס מובהק של הציבור בשמירה על שלומו ובטחונו לעומת אינטרס לגיטימי של הנאשם, בהגנה על זכותו לחירות אישית, נקרא בית המשפט למלאכת האיזון, ועליו להכריע בה בהתאם לעקרונות חוקתיים כלליים ועקרונות יסוד של ההלך הפלילי, ועל פי נסיבות פרטניות של המקרה.

מסוכנותם הרבה של המשיבים, אליה מתלווה גם חשש להימלטות ולפגיעה בתקינות ההליך השיפוטי, מכריעים את הכף במקרה זה ומצדיקים הארכת המעצר כמבוקש על ידי המדינה, חרף הפגיעה שיש בכך בעניינם של הנאשמים.

לאור האמור, אני מאריכה את מעצר המשיבים בתשעים ימים, החל מיום 16.7.06 או עד למתן פסק דין בעניינם, לפי המוקדם.