בש"פ 5591/09 ויטלי ראקוב נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 22.6.09 (ב"ש 21238/09, כב' השופט י' אלון ), אשר החליט להתנות את עיכוב ביצוע עונש המאסר של העורר עד למתן פסק הדין בערעור, בכך שיפקיד בקופת בית המשפט פקדון במזומן.

2.

העורר הורשע, ביום 3.12.07, במסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבירות מרובות של מרמה או תחבולה במטרה להתחמק מתשלום מס, לפי סעיף 117(ב)(8) ל חוק מס ערך מוסף , תשל"ו-1975, וכן עבירות של סירוב או הימנעות למסור ידיעה, מסמך, פנקס או דוגמה, שהוא חייב למסרם, לאחר שנדרש לעשות כן, לפי סעיף 117(א)(1) לחוק. ביום 16.6.09, נגזר דינו לעשרה חודשי מאסר בפועל, שנים-עשר חודשי מאסר על תנאי, וקנס כספי. בית המשפט השלום עיכב, לבקשת העורר, את תחילת ריצוי העונש עד לתאריך 26.7.09 על מנת לאפשר לו להגיש ערעור, בתנאי שיפקיד ערבות עצמית וצד ג' בסך 50,000 ₪, וכן סכום של 25,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית, וכמו כן, הוציא כנגד העורר צו עיכוב יציאה מן הארץ.

3.

העורר לא הפקיד את הסכום שנדרש להפקיד במזומן (25,000 ₪) ועל כן נעצר בו ביום. בא כוחו הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה בדבר גובה ההפקדה, בטענה שלמרשו אין אמצעים כספיים לעמוד בתנאי ההפקדה. כן טען כי חלה עליו הוראת סעיף 47(א) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) , התשמ"ו-1966 (להלן: חוק המעצרים ), לפיה, העורר צריך היה להיות מובא בפני שופט בתוך 24 שעות מעת מעצרו, ואילו הוא הובא כאמור רק ארבעה ימים לאחר מכן. אולם, משבינתיים הגיש העורר הודעת ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, דחה בית המשפט השלום את הבקשה מחוסר סמכות. כנגד החלטה זו, הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי.

4.

בהחלטתו, ציין בית המשפט המחוזי, כי אכן, משהוגש הערעור, הסמכות לדון בעיכוב ביצוע עונש המאסר נתונה באופן בלעדי לערכאת הערעור, וכי צדק בית משפט השלום כאשר דחה את הבקשה מחוסר סמכות. עם זאת, מטעמי צדק, החליט בית המשפט לדון בבקשה כאילו היתה בקשה מקורית המוגשת לערכאת הערעור לעיכוב

ביצוע העונש.

בית המשפט ציין, כי יש למצוא איזון בין זכות המערער, שתקופת המאסר שנגזרה עליו קצרה, כי ערעורו לא יסוכל, לבין האינטרס הציבורי בהבטחת התייצבותו לריצוי עונשו, במידה וידחה הערעור. אמנם, ההלכה הפסוקה קובעת כי בתקופת מאסר קצרה, הנטייה היא לעכב את ביצוע העונש. אולם, מאידך, לאור סיכויי הערעור, שאינם גבוהים במקרה זה, מצא בית המשפט קמא כי היה מקום להתנות תנאים לצורך עיכוב ביצוע עונש המאסר. יחד עם זאת, הוא מצא כי סכום ההפקדה בסך 25,000 ₪ אינו בר השגה על ידי העורר, ולכן קבע כי יש להפחיתו כדי לאפשר את שחרורו.

בית המשפט המחוזי החליט, אפוא, לעכב את ביצוע עונש המאסר שנגזר על העורר עד למתן פסק דין בערעור, וקבע כי העורר ישוחרר, בתנאי שיפקיד סכום של 10,000 ₪ במזומן להבטחת התייצבותו לדיון, וזאת לצד ערבויות צד ג' שכבר הופקדו לענין זה בבית המשפט השלום, וצו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא נגדו.

5.

בערר זה, משיג העורר על התנאי שקבע בית משפט קמא, כי עליו להפקיד סכום של 10,000 ₪ על מנת להשתחרר. לדבריו, אין ביכולתו לגייס גם את הסכום שנדרש להפקיד בסך 10,000 ₪ עקב מצבו הכלכלי הקשה. הוא אדם צעיר, ללא עבר פלילי, העובד ומשתכר שכר מינימום. הוא התייצב לכל הדיונים במשפט, ואין חשש כי יימנע מכך בהמשך. תקופת המאסר שנגזרה עליו קצרה, ואין מקום לשלול מערכאת הערעור את מלוא שיקול הדעת העונשי בדונה בערעורו. העורר מבקש לבטל את תנאי ההפקדה או להסתפק בסכום סמלי בלבד.

6.

המדינה מתנגדת לשינוי סכום ההפקדה לאחר שכבר הופחת בבית המשפט המחוזי, וטוענת כי תנאי זה נדרש להבטחת התייצבותו של העורר לערעור ולריצוי עונשו, אם ערעורו יידחה. כן היא טוענת שלא הובאו כל הוכחות למצבו הכלכלי של העורר בהקשר לטענתו כי ידו אינה משגת לעמוד בהפקדה, וסיכויי ההתערבות בגזר הדין בערעור נמוכים, שכן העונש שנגזר הוא במתחם הסדר הטיעון.

7.

תנאי ההפקדה שהוטלו על העורר הם חלק ממערכת האיזונים שערכו הערכאות קמא בין האינטרס הציבורי להבטיח כי עונש המאסר שנגזר על העורר ירוצה בלא שיבוש באם הערעור יידחה, לבין עניינו של העורר להשהות את תחילת ריצוי המאסר בתקווה כי המאסר יבוטל או יקוצר בערעור. במסגרת האיזון בין שיקולים אלה, ראו הערכאות קמא להבטיח את האינטרס הראשון, בין היתר, באמצעות הפקדה כספית, ותנאי זה הוא, אכן, במקומו.

אלא שנראה, כי גובה ההפקדה הכספית שנקבע בבית משפט השלום – 25,000 ₪ – הוא מעבר ליכולת ההשגה של העורר, והראייה שנעצר בלא יכולת להפקיד סכום זה. סכום זה הופחת ביותר ממחצית על ידי בית המשפט המחוזי, וגם אותו לא הצליח העורר לגייס.

בנסיבות הענין, מעצם העובדה כי העורר מצוי במאסר כבר כחודש ימים ולא עלה בידו לעמוד בתנאי השחרור, אני מסיקה כי קשייו הכלכליים להשיג את הכסף הנחוץ להפקדה הם קשיים אמיתיים. לאור זאת, אני מחליטה, במסגרת איזון השיקולים, להותיר את תנאי ההפקדה בעינו, אך להפחית את סכומו בהפחתה נוספת, ולהעמידו על הסך 6,000 ₪, שאותו על העורר להפקיד כתנאי לשחרורו. יש לקוות, כי יעלה בידו להשיג את הכסף, ואם לאו, ימשיך בריצוי מאסרו אשר ייזקף, כמובן, לחישוב תקופת עונשו.

8.

הערר מתקבל במובן זה שסכום ההפקדה הכספית שיוטל על העורר להפקיד, כאחד התנאים לעיכוב ביצוע המאסר, יופחת ל-6,000 ₪. אם העורר יפקיד את הסך האמור, ויקיים את כל שאר תנאי השחרור שהוטלו עליו בהחלטת בית המשפט המחוזי, ישוחרר מן המאסר, ומאסרו יעוכב עד להכרעה בערעורו.