בש"פ 5596/02 מדינת ישראל נ. נעם פדרמן

1.המשיב בבש"פ 5596/02 (להלן: פדרמן) הועמד לדין בגין עבירות בנשק שבוצעו במועדים שונים בין 30.5.01 לבין תחילת חודש אפריל 2002 כמפורט בשלושה אישומים המיוחסים לו.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת מ' מזרחי) הורה על מעצרו של פדרמן עד תום ההליכים נגדו. בית משפט זה (כבוד השופט י' טירקל) הורה על "שחרור העורר לחלופת מעצר"... בתנאי שישהה במקום מגורים שייקבע בית המשפט ("מעצר בית") מבין המקומות שיוצעו בצירוף ערובות בצירוף ערבויות שיבטיחו את קיום התנאי ואת התייצבותו של העורר למשפט". העניין חזר לבית המשפט המחוזי, שדחה את חלופת המעצר שהוצעה על-ידי פדרמן, שהיא בית מגוריו בחברון. על כך הגיש פדרמן ערר לבית משפט זה, שנדחה על ידִי והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי "על מנת שישקול חלופת מעצר הולמת ובין השאר ישקול אם החלופה המוצעת - קרית ארבע - היא חלופה הולמת מבחינת תכלית "מעצר הבית" בתיק זה". בית המשפט המחוזי חזר ודן בחלופה היחידה שהוצעה על-ידי פדרמן, שהיא "מעצר בית" בבית חמיו בקרית ארבע. בסופו של דבר החליט בית המשפט המחוזי בהחלטה מפורטת ומנומקת לאשר את החלופה האמורה בתנאים נוספים וביניהם, הפקדה כספית, ערבות עצמית וערבויות צד ג', פיקוח מלא על-ידי אחרים במהלך "מעצר הבית" המלא, הימנעות מיצירת קשר עם עדים או נאשמים הקשורים בפרשה והתייצבות למשפט ככל שיידרש. כנגד החלטה זו הוגשו שני עררים: האחד, של פדרמן והשני של המדינה.

2.סניגורו של פדרמן מבקש להקל בתנאי "מעצר הבית" ככל שניתן ולהורות על "מעצר בית" חלקי ובמיוחד לאפשר יציאותיו לתפילות, ואילו המדינה מבקשת להרחיקו מכל אזור בו קיים חיכוך בין יהודים וערבים, כמו: חברון, קרית ארבע ואף ירושלים.

טוענת המדינה, כי חלופה לפיה ישהה פדרמן בבית חמיו בקרית ארבע במרחק של כמה מאות מטרים מביתו בחברון, איננה חלופה ראויה. חלופה זו איננה מאיינת את מסוכנתו של פדרמן, משום החיכוך בין יהודים וערבים בחברון ובקרית ארבע, שבעטיו פעל פדרמן כמיוחס לו בכתב האישום. לעומתה טוען בא-כוחו של פדרמן, כי בערר בית משפט זה – השופט טירקל – קבע בהחלטה בעררו, כי לא קיימת עילת מעצר וכי פדרמן איננו מסוכן. לפיכך, טוען הוא, לא חל סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: החוק) ויש לראות את קביעת השופט טירקל בדבר שחרור ל"מעצר בית" ותנאים להבטחת התייצבות למשפט, כקביעה במסגרת סעיף 48 לחוק. לטענתו, במסגרת זו יש להקל בתנאי החלופה, כמבוקש על ידו.

3.כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 25.6.03, החלטתו של השופט טירקל בעניין מעצרו של פדרמן, איננה חד משמעית. ניתן למצוא בה אמירות המצביעות על היסוסים ולבטים, הן בשאלת קיומן של ראיות לכאורה לכל האישומים, הן בשאלת קיומה של עילת מעצר בכל האישומים והן בשאלת מסוכנותו של פדרמן. עם זאת, ברור מן החלק האופרטיבי של ההחלטה, כי השופט מוצא לנכון "להפיג את סכנתו" של פדרמן על-ידי חלופת מעצר ב"מעצר בית" בצירוף ערובות מתאימות.

אילו נקבע באופן חד משמעי כי קיימת עילת מעצר, וכי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים וכי קיימת מסוכנות, אין ספק כי מעצר בפועל היה האמצעי המתאים במקרה דנן. אלא שלא כך הם פני הדברים. הליך זה איננו ערר על החלטתו של השופט טירקל, עליה לא ניתן לערור. הליך זה הוא ערר על החלטת בית המשפט המחוזי שקבע את חלופת המעצר כפי שקבע, עליה עררו שני הצדדים. מה שנותר לבדוק הוא האם החלטתו של בית המשפט המחוזי לעניין חלופה המעצר בבית חמיו של פדרמן בקרית ארבע בתנאים שנקבעו, מצדיקה התערבות בית משפט זה.

4.אכן, קרית ארבע וחברון סמוכות זו לזו אם לא שלובות זו בזו והמרחק בין ביתו של פדרמן לבית חמיו הוא קצר ביותר. עם זאת, בדק בית המשפט המחוזי, כמצוות בית משפט זה בהחלטה מיום 25.6.02, חלופה זו, בדוק היטב והשתכנע כי המקום ראוי הוא וכי בצירוף כל התנאים הנלווים, משיג הוא את תכלית "מעצר הבית". לא מצאתי כי שיקולי בית משפט קמא והמסקנות אליהן הגיע בעקבותיהם והאיזון אותו עשה, שגויים הם ומחייבים שינוי, בין להקלה ובין להחמרה.

5.לאור האמור, העררים נדחים.