בש"פ 5598/97 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

העוררים הינם קטינים ילידי 1979 ו1980-. השניים הואשמו בבימ"ש המחוזי בת"א בשבתו כבית משפט לנוער בעבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב התחבורה והיזק

בזדון ( ת.פ.ח 204/97). הרקע לכתב האישום הינו חבלה המיוחסת להם ולבגיר נוסף - סיני חסון שמו - בלוחות הבקרה של מספר רמזורים הממוקמים בצמתים מרכזיים בגוש דן, ובכך גרמו להוצאתם מכלל שימוש. והכל, במוצאי ט' באב שנה זו.

בימ"ש

קמא (השופטת קובו ) נענה לבקשת המדינה ועצר את העוררים עד תום ההליכים המשפטיים כנגדם. על החלטה זו מוגש הערר שלפני.

2.

מקובלת עלי מסקנת בימ"ש קמא כי הונחה תשתית ראייתית מספקת המבססת ראיות לכאורה להוכחת אשמה, ולפיכך יש לבחון האם מתקיימת נגדם עילת מעצר, והאם לא ניתן להשיג את תכלית המעצר בדרך של חלופת מעצר.

במקרה דנן העבירות המיוחסות לעוררים, על אף חומרתן, אינן נמנות על העבירות היוצרות חזקת מסוכנות לציבור מעצם טבען (סעיף 21(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה ומעצרים, התשנ"ו1996 -). לפיכך, יש לבחון את כלל הנסיבות בכדי ללמוד על אותה מסוכנות, אם קיימת.

3.

כדי להבין את הרקע להחלטה זו יש להזכיר כי העוררים הואשמו בבית משפט השלום לנוער בכפר סבא בת.פ 122/96 בעבירות של התקהלות אסורה ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. השופט שיינפלד

שדן בבקשה לעוצרם עד תום ההליכים (ב"ש 19/96), סבר כי על אף חומרת מעשיהם והחשש כי אם ישוחררו ממעצר יחזרו למעשיהם ויפגע שלום הציבור, ניתן להסתפק - בשל היותם קטינים - במעצר בית מן השעה 18:00 עד השעה 06:00 למחרת.

במשך הזמן, הוגשו בקשות להקלת תנאי מעצר הבית, כך שיחל משעה 21:00

במקום 18:00 ועוד בקשות שונות בתוכן האפשרות לצאת ללמוד בישיבה בה מלמד הרב לחייאני . בקשות אלו נענו על ידי בימ"ש קמא תוך מתן אמון מצידו כי העוררים אכן עלו על דרך הישר.

והנה, במוצאי ט' באב, נתפסו עוררים אלו על רקע פרשת החבלה במערכות הרמזורים כפי שפורטה לעיל, והכל תוך הפרת התנאי של מעצר בית אשר הוטל עליהם בהחלטת השופט שיינפלד .

אכן, כפי שביטא זאת גם כבוד השופט שיינפלד (בדונו בבקשה לעיון חוזר לעוצרם עד תום ההליכים (ב"ש 124/97) בגין ת.פ

122/96 הנ"ל), מאכזבת היא התנהגותם של העוררים אשר הפרו את האמון אשר ניתן בהם.

4.

על החלטתו של השופט שיינפלד לעצור את העוררים עד תום ההליכים, הוגש ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי (השופט בייזר ) בהחלטתו מיום 2.9.97 דחה את הערר. ככל שהצלחתי לברר, לא הוגש ערר על החלטה זו. יוצא, שעל פי המצב בת.פ . 122/96 הנ"ל, עצורים עתה העוררים עד תום ההליכים נגדם. זאת, בנוסף להחלטה לעצרם בתיק שבעניינו.

5.

החלטת השופטת קובו נשוא ערר זה ניתנה ביום 1.9.97, קודם ההחלטה של השופט בייזר . השופטת

קובו הגיעה למסקנה דומה. דהיינו, שנוכח הפרת העותרים את האמון שניתן בהם ונוכח הסיכון שהם מהווים, יש לעצרם עד תום ההליכים בגין העבירות המיוחסות להם בת.פ . 204/97.

6.

במסגרת הדיון שבפני נתקבלו, לבקשתי, תסקירי קצינת המבחן לנוער המתייחסים לעותרים. קצינת המבחן ציינה את השיפור שחל בעוררים במהלך התקופה, בה היו במעצר בית, תקופה בה גם שמרו על קשר עם קצינת המבחן. המלצתה היתה ליתן לעוררים סיכוי נוסף על ידי כך שהמעצר יוחלף במעצר בית. אלא שהתברר שעל אף הקשר שנקשר עם קצינת המבחן, לא היססו העוררים להפר את האמון שניתן בהם. על רקע העבירות החמורות המיוחסות להם בת.פ . 122/97, הם לא רק הפרו את תנאי מעצר הבית, אלא גם זאת: תוך הפרת תנאים אלה ביצעו את העבירות כמיוחס להם בת.פ . 204/97.

7.

התלבטתי רבות בערר זה. היו לנגד עיני העובדות שמדובר בקטינים, וכי מעצרם יקטע את מסלול לימודיהם. על אף זאת, בסופו של דבר, באתי למסקנה, שבמכלול העובדות כמצויין לעיל, הן החשש שהעוררים יעברו עבירות נוספות, והן העובדה שכשהוטל עליהם מעצר בית הפרו את תנאיו והסתבכו בעבירות נוספות, מטים את הכף בכיוון דחיית הערר.

הערר נדחה.