בש"פ 5599/00 אימל ולדימיר נ. מדינת ישראל

נגד הנאשמים הוגש כתב אישום בת.פ. 1089/00 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, המייחס להם חטיפה לשם עבירת מין, מעשי אינוס ומעשי סדום כלפי קטינה בת 14.5. בית המשפט המחוזי הורה על מעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים המתנהלים נגדם. על החלטה זו הגיש כל אחד מן הנאשמים ערר בפניי. בהסכמת בעלי הדין החלטתי על איחודם של שני העררים.

1.המעשים המיוחסים לשני העוררים על פי כתב האישום מזעזעים הם. טענתם המרכזית של באי-כוח העוררים היא כי קיימות סתירות בהודעותיה של הקטינה המתלוננת. ואמנם בדיון בפני בית המשפט קמא וגם בפניי הרחיב עו"ד י' שקלאר, בשם העורר בבש"פ 5599/00, את הדיבור על מערכת סתירות שהוא מצא בין הודעתה הראשונה של המתלוננת לבין הודעתה השניה, ובינן לבין דו"ח המרכז הלאומי לרפואה משפטית. טרונייתו של עו"ד שקלאר - אליה הצטרפה גם באת-כוח העורר בבש"פ 5615/00 - היא כי שופט בית המשפט המחוזי דחה את טיעוניהם לגבי הסתירות, מבלי שטרח לעיין בחומר הראיות עצמו. מכאן בקשתם להחזיר לבית המשפט המחוזי את הדיון בבקשת המדינה למעצר עד תום ההליכים.

2.אומר מייד, כי העררים של שני הנאשמים מופרכים הם מיסודם. עיינתי בחומר הראיות המצוי בתיק ובמיוחד בהודעותיה של המתלוננת ובדו"ח האמור של המרכז הלאומי לרפואה משפטית, ומצאתי כי אין ממשות ב"סתירות" שמצאו באי-כוח העוררים. אם יש בהודעות שינויים כלשהם, הרי הם על פני הדברים, קלי ערך ביותר ואין בהם, לכאורה, כדי לגרוע במשהו מן התשתית הראייתית המבוססת על הודעותיה של המתלוננת ועל מכלול הראיות הנוספות. כאמור, התמונה העולה מהודעות אלה היא מחרידה. מעשי ההתעללות המינית בקטינה, כפי שתוארו בהודעותיה במשטרה, הם מן הקשים והמזעזעים ביותר.

אי-לכך העררים נדחים.