בש"פ 5602/17 יפתח סמולניסקי נ. מדינת ישראל

1.בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת נ' בכור ) בעמ"י 19282-07-17 מאתמול, בגדרה התקבל ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה במ"י 63213-06-17 משלשום, ובוטל האיסור על פרסום שמו של המבקש. בד בבד עם בקשת הרשות לערור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי.

2.המבקש, מעסה במקצועו, חשוד בביצוע עבירות של בעילה שלא בהסכמה חופשית ומעשה סדום. למן מעצרו ביום 26.6.2017 נעצר המבקש ושוחרר ל'מעצר בית' לסירוגין. בהחלטה הראשונה שבה הוארך מעצרו (ביום 28.6.2017) אסר בית משפט השלום על פרסום שמו. ביום 3.7.2017 שב בית משפט השלום והאריך את צו איסור הפרסום בקובעו כי: "בשים לב להוראות חוק יסוד השפיטה וחוק בתי המשפט, ולנוכח העובדה כי ספר הטיפולים נמצא בידי היחידה החוקרת אשר פנתה מיוזמתה לכל מתלוננת פוטנציאלית, הריני סבור כי בשלב זה הנזק הגלום בפרסום שמו של החשוד, גובר על האינטרס הציבורי שבפרסום, ומדובר בנזק חמור [...] ככל שמארג הראיות יתחזק כנגד החשוד, ניתן יהא לשוב לבית משפט בבקשה להתרת הפרסום" . בהחלטה מיום 9.7.2017, שעליה הוגש הערר נשוא הבקשה דנן, האריך בית משפט השלום את האיסור על פרסום שמו של המבקש, תוך שהוא מפנה לנימוקי ההחלטה מיום 3.7.2017.

3.אתמול, 10.7.2017, קיבל בית המשפט המחוזי את ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום, ולאחר שנדרש לטענות הצדדים קבע כי בנקודת הזמן שבה מצויה החקירה אין מקום לאסור עוד על פרסום שמו של המבקש, שכן הפרסום עשוי "להביא להתקדמות משמעותית בחקירה ולהעדפת האינטרס הציבורי על פני פגיעה במשיב [במבקש – נ' ס'] עצמו" . עוד נקבע כי שגה בית משפט השלום בקבעו שהתקדמות החקירה איננה מצדיקה את פרסום השם, וכמו כן, כי החלופות שהוצעו על-ידי המבקש חלף פרסום שמו, אינן מצדיקות את המשך איסור הפרסום.

4.בבקשה שלפנַי טוען המבקש כי אפשר לתת ביטוי לצרכי החקירה באמצעים שפגיעתם פחותה מפרסום שמו. זאת, שעה שהפרסום יגרום לו לנזק משמעותי. כמו כן, המבקש מציין כי הסכים שלא לשוב ולעסוק בתחום העיסוי ועל כן מתאיין הטעם לפרסום שעניינו באזהרת הציבור מפניו.

5.לאחר שנדרשתי לבקשת הרשות לערור, לצרופותיה ולנימוקיה, אני סבור כי דינה להידחות. להווי ידוע כי רשות לערור ב'גלגול שלישי' ניתנת רק כאשר מתעוררת בה שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים להליך, או כאשר מתקיימות נסיבות פרטניות חריגות ומיוחדות המצדיקות זאת (בש"פ 1999/17 שם טוב נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (3.3.2017); בש"פ 3360/14 גניש נ' מדינת ישראל , פסקה 14 (13.5.2014)). בענייננו, טענותיו של המבקש תחומות כולן לעניינו הפרטי. בית המשפט המחוזי נתן דעתו על טענות אלו, מיצה את הדיון בהן, ואף על פי כן החליט כפי שהחליט. לא מצאתי אפוא עילה להענות לבקשה, ולשוב ולדון בטענות המבקש ב'גלגול שלישי'.

6.בעניין אחר כתבתי: "מושכלות יסוד הן כי דרך הכלל היא פומביות הדיון, והחריג הוא זה המעוגן בסעיף 70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. הנטל להוכחת תנאי התקיימותו של חריג זה מוטל על שכמו של המבקש לאסור את הפרסום. ודוק – 'אין הליך פלילי שלא כרוכה בו מעצם טיבו וטבעו פגיעה בכל מישורי חייו של מי שכנגדו מכוון ההליך הפלילי' [...] הדבר מכביד, אך זהו כורח המציאות" (עניין

שם טוב , בפסקה 10). בנדון דידן, נראה כי צרכי החקירה והאינטרס הציבורי אכן מחייבים ליתן פומבי לשמו של המבקש; וכי לא הוכחו טעמים המצדיקים לאסור זאת.

7.הבקשה לרשות ערר נדחית אפוא בזאת. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי.