בש"פ 5608/11 אסף שמחוני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 18.7.2011 (כב' השופט צ' קאפח ) במ"ת 8589-08-10, בגדרה נדחתה בקשת העורר להקל בתנאי מעצר הבית בו הוא נתון.

1.

כנגד העורר הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירות של חטיפה לשם איום לפי סעיף 372(סיפא) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); ריבוי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ג) לחוק; וריבוי עבירות של פגיעה בפרטיות לפי סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. העורר הורשע בעבירות אלו על פי הודאתו.

2.

כתב האישום המתוקן מגולל מסכת של גילויי אלימות וקנאה מצד העורר כלפי בת זוגו לשעבר (להלן: המתלוננת ). בתמצית, העורר, אשר עבד כנהג מונית בשעות הלילה, חשד במתלוננת כי היא בוגדת בו, ועל כן נהג להתחקות אחריה ולעיין במכשיר הטלפון הסלולארי האישי שלה. ביום 22.7.10, בעקבות גילויי קנאה ודין ודברים שהתפתחו בין העורר לבין בתה של המתלוננת, הודיעה המתלוננת לעורר כי היא נפרדת ממנו, אולם העורר סירב לקבל זאת. הוא המשיך לעקוב אחרי המתלוננת, ובשעות הערב נסע אחריה וביקש ממנה לעצור על מנת לדבר אתה. משהמתלוננת סירבה, אחז בה העורר בכוח והכניסה למונית. העורר נסע עם המתלוננת לפרדס בקרבת שדה התעופה נתב"ג, שם איים עליה כי לא תישאר בחיים אם לא יקבל את התשובות שהוא רוצה. למשמע האיומים ניסתה המתלוננת לברוח והעורר סטר לה בפניה. ניסיון בריחה נוסף נכשל אף הוא והעורר תפס את המתלוננת והכה אותה בפניה. לאחר שהמתלוננת התחייבה בפני העורר כי לא תתלונן נגדו בגין מעשיו, ולאחר שעיין במכשיר הטלפון הסלולארי שלה ולא מצא חיזוק לטענותיו, החזיר העורר את המתלוננת לדירתה.

בסופו של אותו שבוע, בין הימים 23-25.7.10, התקשר העורר למתלוננת עשרות פעמים ושלח לה מסרונים, אך המתלוננת התעלמה ממנו. העורר התייצב אפוא בדירתה של המתלוננת, שם היא מפעילה "פעוטון", והתיישב בגינת הבית. המתלוננת ביקשה מהעורר שיעזוב את הדירה, והלה השים עצמו כאילו עזב את הדירה אך נשאר להסתתר בדירה למשך כ-15 שעות, כאשר בסמוך לשעה 5:30 בבוקר הוא נכנס לחדרה של המתלוננת, ומשזו התעוררה משנתה סטר לה, הכה אותה נמרצות תוך שהוא מטיח בה שהיא בוגדת בו, וקרע מצווארה שרשרת שענדה. המתלוננת צעקה לעזרה וביקשה מהעורר שיעזוב. העורר אכן עזב, לא לפני שבעט במתלוננת ונטל את מכשיר הטלפון הסלולארי שלה ומפתח של הדירה. בהמשך התקשר העורר לחבר של בתה של המתלוננת ואמר לו כי חברתו בוגדת בו. לאחר מכן התקשר שוב לאותו חבר, אמר לו ששמע כי המתלוננת פנתה למשטרה וכי מחפשים אחריו, ואיים עליו שאם יצדד במתלוננת זה יעלה לו ביוקר.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום המקורי הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. בית המשפט

הורה על הגשת תסקיר מעצר בעניינו של העורר. התסקיר המליץ על שחרור לחלופת מעצר בשל הערכת שירות המבחן כי יש סיכוי לא מבוטל להצלחת תהליך טיפולי שהעורר יעבור ב"בית נועם". בהחלטתו מיום 20.10.10, בית המשפט הורה על שחרורו של העורר למעצר בית בבית גרושתו ובפיקוחה המלא למשך השעות בהן לא ישהה בבית נועם, ובפיקוחם של שלשה מפקחים אשר חויבו להפקיד ערבות כספית.

4.

העורר הגיש בקשה לעיון חוזר, ו בית המשפט הורה לשירות המבחן לערוך תסקיר נוסף, שלאחריו נתבקשה הגשתו של תסקיר משלים.

שירות המבחן קבע כי הוא מתקשה להמליץ על שחרורו של העורר לעבוד באיזור אור יהודה בקרבת המתלוננת על רקע חששה מפניו, בשל הקושי לפקח עליו באופן אינטנסיבי ובשל רמת הסיכון הגבוהה ממנה התרשם שירות המבחן בתחילת תקופת המעצר. חלף זאת, שירות המבחן המליץ לאפשר לעורר לעבוד כנהג מונית בתנאים מגבילים, ובלבד שלא יורשה להיכנס לאזור מגורי המתלוננת ברמת אילן ובמקום עבודתה באור יהודה, תוך הותרת העורר בפיקוח שירות המבחן והמשך הטיפול הקבוצתי, ובתנאי מעצר בית בשעות הלילה.

5.

בהחלטתו מיום 18.7.11, קבע בית משפט

קמא כי יש סתירה בין אמירת שירות המבחן כי לא ניתן לשלול את מסוכנותו של העורר בטווח הארוך ועל כן יש להותירו כפוף לתנאים מגבילים, ומנגד, כי ניתן לאפשר לו לעבוד במונית בין השעות 6 בבוקר עד 8 בערב ללא כל פיקוח. מכאן, שההמלצה לאפשר לעורר לעבוד כנהג מונית אינה הולמת את נסיבות המקרה. בית המשפט ציין כי הצעתו לבא כוח העורר לדחות את הדיון על מנת שיימצא מקום עבודה תחת פיקוח נענתה בשלילה, ובסופו של דבר לא ראה מנוס מדחיית הבקשה.

מכאן הערר שבפניי.

6.

העורר טען כי שגה בית משפט קמא בדחותו את הבקשה להקל בתנאי מעצרו. העורר הצביע על כך שאין לו עבר פלילי; כי סיים את הטיפול ב"בית נועם" אשר ארך כ-5 חודשים אינטנסיביים; מזה מספר חודשים הוא מצוי בטיפול במרכז למניעת אלימות במשפחה; הוא מקפיד לקיים את כל התנאים המגבילים שהוטלו עליו; מתסקירי שירות המבחן עולה כי הוא עובר תהליך של שינוי; והסיכון שייצור קשר עם המתלוננת הוא נמוך. העורר הצביע על כך שהוא נתון במעצר בית מלא כבר תקופה ארוכה, כי לקח אחריות על מעשיו והביע חרטה, וכי אמו נתונה במצב כלכלי קשה.

על רקע כל אלה, ביקש העורר לאמץ

את המלצות שירות המבחן ולאפשר לו לחזור ולעבוד כנהג מונית.

7.

העורר הודה והורשע במיוחס לו, כך שחזקת החפות אינה עומדת לו. כפי שעולה מתסקיר שירות המבחן, במקביל לטיפול שהעורר עובר, גם המתלוננת מטופלת בקבוצה לנשים מוכות אך המחשבות הרודפניות וחששה מהעורר טרם פחתו, כך שיש להתחשב גם במתלוננת.

בנסיבות אלה, התעקשותו התמוהה-משהו של העורר לעבוד דווקא כנהג מונית או דווקא באיזור אור יהודה ולא במקום אחר ברחבי גוש דן, אינה במקומה. כאמור, בית משפט

קמא לא סגר את הדלת בפני העורר. נהפוך הוא, בסיפא להחלטתו אף הדגיש כי הוצע לעורר לדחות את הדיון על מנת להמציא חלופה של מקום עבודה אחר בו ניתן יהיה לפקח עליו.

8.

סופו של דבר שאני דוחה את הערר.

מובן כי ככל שיעלה בידי העורר להמציא חלופת עבודה נאותה, הוא רשאי לחזור ולעתור ל בית משפט

קמא בבקשה לעיון חוזר.