בש"פ 5614/00 ויאציסלב קובלנקו נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בב"ש 91701/00 מפי השופט צ' הכהן, על פיה יש לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת.פ. 40212/00 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

1.ביום 19.7.00 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב כתב אישום המייחס לעורר חבלה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 333 בצירוף 335 סעיף (א) לחוק העונשין, התשל"ז1977-), כליאת שווא (עבירה לפי סעיף 377 לחוק העונשין) והפרת הוראה חוקית (עבירה לפי סעיף 287 לחוק העונשין). על פי המתואר בכתב האישום, ביום 15.7.00, נפטר אחד יבגני קרסלבסקי. העורר חשד כי ק' ו' (להלן - המתלונן), שהוא קטין, אחראי למותו של המנוח. העורר, יחדיו עם שותף ושותפה, זימנו את המתלונן לדירה בראשון-לציון. כאשר הגיע המתלונן לדירה, נעלו אותה העורר ושותפיו, היכו את המתלונן באגרופים ובפטיש. אחד השותפים אף דקר את המתלונן בסכין וחנק אותו בחבל.

2.בצמוד לכתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצר העורר ושותפיו עד לתום ההליכים (ב"ש 91701/00). ביום 27.7.00 הורה בית המשפט המחוזי, מפי השופט צ' מ' הכהן על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בהחלטתו, קבע בית המשפט כי אין מחלוקת כי העורר (יחד עם שותפיו) פגע במתלונן פגיעות קשות. הוא קבע כי יש חשש כי אם ישוחררו העורר ושותפיו הם ימשיכו להכות את המתלונן. על בסיס זה קבע בית המשפט כי "כמובן שיש כאן עילה ברורה למעצר עד לתום ההליכים ואיני רואה כל אפשרות להמיר את המעצר בתחליף". בית המשפט הורה על מעצרם של העורר ושל שותפו עד לתום ההליכים, ולשחרורה של השותפה לפשע לחלופת מעצר.

3.על כך הערר שבפניי. בדיון העמידה באת-כוח העורר את הערר כולו על טענת האפלייה. לדבריה, אין מקום להבחין בין חלקו של העורר במעשה ובין חלקה של השותפה ששוחררה לחלופת מעצר. יתרה מזו חלקה של השותפה בעבירות הנטענות אף גדול מחלקו של העורר.

4.באת-כוח המדינה הצהירה בפניי כי גם לדעת התביעה אין מקום להבחין בין השותפה לבין העורר. ואמנם, התביעה מתנגדת לשחרורה של השותפה. כן ציינה באת-כוח המדינה כי בפועל, עד למועד הדיון בפני בית משפט זה, לא שוחררה השותפה מן המעצר משום שטרם נתקיימו תנאי השחרור. והיה, כשתעמוד השותפה בתנאי השחרור תשקול התביעה הגשת ערר לבית משפט זה.

5.באשר לנימוקיו של בית המשפט המחוזי בעניין שחרורה של השותפה, צויין בהחלטתו כי הוא סבור "שיש איזשהו פתח צר לנאשמת 3 להחליף את מעצרה למעצר בית מוחלט". יש רגליים לסברה כי בית המשפט קמא מצא את הפתח הצר הזה בהסברה של השותפה כי היא נשלטה על ידי בעלה, השותף הנוסף למעשה, וכי משום כך נאלצה להשתתף "בביצוע כל הפוגרום הזה שעשו הנאשמים למתלונן". דומה כי בית המשפט המחוזי מצא בכך "ריכוך" במידת השתתפותה בביצוע העבירות נגד המתלונן, נסיבה המצדיקה את ההבחנה בינה לבין שותפיה.

בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בדבר מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

אי-לכך, הערר נדחה.