בש"פ 5617/12רז בן דיין נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע במ"ת 53175-06-12 מיום 17.07.12 בה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

נגד העורר ואחיו הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע המכיל שני אישומים. באישום הראשון מיוחסת לאחיו של העורר עבירת איומים שהפעיל כלפי המתלונן. הרקע לאיומים הוא אי השבת הלוואה שלווה המתלונן מאחיו של העורר בסך 60,000 ש"ח. באישום השני, על פי הנטען, העורר קשר קֶשֶר עם אחר להניח חומר נפץ בקרבת נכסיו של אחיו של המתלונן (להלן: המתלונן השני ) בכוונה להרוס את נכסו או לגרום לו או לבני משפחתו חבלה חמורה. בתאריך 27.01.12 בשעות הלילה המאוחרות הגיעו העורר יחד עם האחר לביתו של המתלונן השני, והעורר הניח בסמוך לגלגל רכבו של המתלונן מטען חבלה, אליו חובר מכשיר טלפון סלולארי כאמצעי להפעלתו. עת שב לביתו הבחין המתלונן השני במטען והזעיק את המשטרה כדי לפרקו. במהלך הפירוק התבצעו מספר התקשרויות למכשיר הטלפון. בגין מעשים אלו, מיוחס לו ביצוע עבירות של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, עבירות בנשק לפי סעיף 144(ב) לחוק, חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(5) לחוק, וניסיון להרוס נכס בחמר נפיץ לפי סעיף 456 לחוק העונשין.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים בשל החשש שמא ינסה לשבש הליכי משפט. בדיון הראשון בבית המשפט המחוזי הסנגור לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. הוא ביקש כי ייערך לעורר תסקיר מעצר לבחינת חלופה כי שחרורו לחלופת מעצר לא יסכן את שלום הציבור. כב' השופט א' אינפלד קבע שקשה להאמין שתימצא אפשרות לחלופת מעצר אך מאחר שמדובר בצעיר ללא עבר פלילי יש לבחון קיומה. שירות המבחן המליץ לשחרר את העורר למעצר בית אצל הוריו, מהם התרשם לחיוב. לאחר קבלת התסקיר התקיים דיון נוסף בבית המשפט המחוזי בבקשה למעצר עד תום ההליכים. נקבע שרמת המסוכנות הנשקפת מהעורר גבוהה ושוללת אפשרות של חלופת מעצר. בשים לב למועד הקרוב שנקבע הדיון בהליך העיקרי 04.09.12 ומחלוקת הראיות המצומצמת, הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו (החלטה מיום 17.07.12).

2.

מכאן הערר שלפניי, בגדרו מצביע העורר על שתי שגגות בהחלטת בית המשפט המחוזי. האחת, בקביעתו כי הרקע למעשים המיוחסים לעורר נעוץ בחוב של המתלונן כלפי אחיו של העורר, בעוד שבכתב האישום גופו לא נטען שהאישום השני נובע מהראשון. הסנגור מדגיש כי ביקש להפריד את האישומים במועד הגשת כתב האישום, ובית המשפט קבע שהטענה תידון לפני המותב בתיק העיקרי. לטענתו רקע זה מעניק נופך של חומרה נוספת למעשים המיוחסים לעורר. השגגה השנייה של בית המשפט המחוזי, כך הסנגור, היא בדחותו את המלצת שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת מעצר. לטענת העורר המסוכנות הנשקפת ממנו ניתנת לאיון באמצעות החלופה שהוצגה לפני בית משפט קמא. הוא מדגיש שזוהי הסתבכותו הראשונה בפלילים אשר נבעה מהיגררות בידי אחר. עקב התערבות הוריו, העורר ניתק קשר עם האחר שגרר אותו לטענתו לביצוע מעשים עבריינים. כך גם קבע שירות המבחן שמסוכנותו של העורר בינונית. אף על פי כן המליץ שירות המבחן על חלופה בפיקוח הוריו של העורר, שמסוגלים לשמש כערבים ראויים ולהציב לו גבולות. זאת המליץ לאור נסיבותיו האישיות של העורר: היעדר עברו הפלילי, הרקע המשפחתי לאורו גדל, הצלחתו בלימודים וכוונתו להתגייס לשירות ביטחון. לטענת הסניגוריה, בית המשפט המחוזי לא נתן די משקל לנתוניו האישיים ולטיב החלופה.

לעמדת המדינה יש להתיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה. אף אם נקבל את טענת הסנגור כי האישום הראשון המיוחס לאחיו של העורר אינו מהווה רקע לאירוע השני, המעשים שביצע העורר לכאורה חמורים כשלעצמם. המדינה טוענת שתסקיר שירות המבחן אינו מתמודד עם חומרת המעשים המתוארים בכתב האישום. החלופה שהוצעה אינה מאיינת את המסוכנות העולה מהעורר.

3.

מצוות המחוקק היא לתור אחר חלופה שבכוחה להשיג את מטרת המעצר. מוסכם בענייננו על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. שירות המבחן המליץ על שחרור העורר למעצר בית בפיקוח הוריו. האם זהו מענה ראוי? דעתי היא כדעת בית המשפט המחוזי כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה.

אינני מתעלם מתסקיר שירות המבחן שמצביע על כי הורי העורר הם אנשים נורמטיביים הדואגים מאוד לבנם. ברם, לעתים אין די בכך. הוראה על שחרור לחלופת מעצר תלויה באמון שניתן להעניק לנאשם שיעמוד בתנאי השחרור. המפתח לקביעה מעין זו מצוי במבחן העושה והמעשה. משקלו של כל אחד מהחלקים בהכרעה קונקרטית משתנה על פי עוצמתו.

בענייננו, התנהגות העורר לכאורה כה חמורה ומלמדת על מסוכנות בדרגה ובאיכות כה גבוהה, בגינה אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. לעורר מיוחסת עבירת אלימות בה השתמש כלפי המתלונן השני בנשקים וחומרי נפץ. כתב האישום מתאר בסעיף הראשון לאישום השני שהמתלונן השני היה מעורב במגעים להחזר החוב של המתלונן הראשון לאחיו של העורר. לאחריהם מפורט אירוע קשירת הקשר של העורר לחבול במתלונן השני. זהו הקשר הכרונולוגי בין שני האישומים. אף אם נתעלם מרקע זה כעמדת הסניגור, ונישאר בדלת אמותיו של האישום השני, הכף עדיין נוטה נגד עמדת העורר. בהנחה שהעורר ביצע את המעשים המיוחסים לו, חומרתם מספקת כדי שהמניע לעשייתם לא יהא נחוץ על מנת ללמוד על מסוכנות העורר. העורר הגיע יחד עם אחר באישון הלילה למושב בו התגורר המתלונן השני והניח תחת רכבו מטען חבלה. מעשים אלה מעידים על מעורבות בעולם העברייני, על רקימת תכנית מראש והוצאתה לפועל באופן מחושב. על פי החומר, העורר עטה על עצמו כיסוי ראש וחבש כפפות כדי לא להשאיר טביעות אצבע. הוא הניח בעצמו את מטען החבלה ליד רכבו של המתלונן בטבורה של שכונת מגורים בשעות הלילה המאוחרות. עולה כי העורר היה מודע להשלכות מעשיו שיכולות היו להיות הרסניות. כפי שציין בית המשפט המחוזי, במעשיו המיוחסים העורר היה נכון לגרום לפגיעה חמורה במתלונן ואף בחפים מפשע שהיו עוברים בסביבת המקום במקרה. הפער בין ההתנהגות המתוארת לבין התנהגות נורמטיבית אינו ניתן לגישור במסגרת בקשה זו. החשש שהעורר יפר תנאי חלופה נגזר גם מן התעוזה והיעדר הגבולות שמאפיינים את המעשים שהוכחו לכאורה. לצערי אין מנוס מהמסקנה שמבחן המעשה גובר על היעדר הרשעות קודמות של העורר ועל כוונותיהם הכנות של הוריו לסייע לבנם.

הנה כי כן, למרות התגייסות משפחת העורר, החשש להמשך פעילות עבריינית של העורר מהסוג החמור שבוצע נותר ועומד. כפי שאף קבע שירות המבחן:

"בשקלול נתוניו, תפקודו, מאפייני אישיותו והתנהגותו לאחרונה מצאנו כי הסיכון להישנות התנהגות בעייתית מצידו [העורר] למעורבות בהתנהלות אלימה וכי מידת החומרה הצפויה של תוצאות האלימות במידה והיו הינה בינונית."

תסקיר המעצר תיאר את תפקודו התקין של העורר לאורך השנים עד ההתדרדרות שחלה בו בחודשים האחרונים אז נקשר עם גורמים עבריינים. דרגת המסוכנות של נאשם בבקשה למעצר עד סיום הליכים היא ניסיון להעריך את העתיד על סמך נתוני העבר, בעוד שנקודת הזמן הקובעת נמצאת בהווה. לכן על אף התנהלותו הנורמטיבית של העורר בעבר, הבכורה ניתנת למסוכנות הנשקפת מאיתו היום. מעשיו לכאורה מפליגים בחומרתם. נראה כי שחרור לחלופה שהוצעה משמעותו התעלמות מסיפור המעשה שהוכח לכאורה.

4.

מסיבות אלה, לא נפלה טעות משפטית בהחלטת בית המשפט המחוזי, לפיה יש להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים. הערר נדחה.