בש"פ 562/10 מדינת ישראל נ. גל קרמר

1.

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת המדינה למעצר המשיב עד תום ההליכים. בכתב האישום שהוגש לבית משפט קמא, נטען כי בתאריך 20.12.09, בשעת ערב, הגיע המשיב עם אחרים לחנות צילום בבעלות המתלונן, שככל הנראה בינו למשיב קיימת מחלוקת כספית. נטען, כי העורר ושותפו הגיעו לחנות מצוידים באלות עץ ומוט מתכת, וללא אומר ודברים החלו חובטים במתלונן עד שהוא התמוטט ונפל כשגופו חבול וראשו זב דם. כתוצאה מאותה תקיפה נגרמו למתלונן פצעי קרע מרובים ושבר בקרקפת, שבר באמה השמאלית וכן שפשופים והמטומות. בגין כל אלה יוחסו למשיב עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וחבלה בכוונה מחמירה.

2.

המשיב הכחיש כל מעורבות בתקיפת המתלונן, ברם, כנגדו עמדו גרסאות המתלונן ונערה ששהתה בחנות. נמצא כי אף שהמשיב לבש קפוצ'ון, לא כיסה הכובע את פניו, ועל כן המתלונן זיהה אותו, כפי שעשתה שילב רווח. בנסיבות אלו קבע בית המשפט כי לא חל כרסום בזיהויו של המשיב (ראו עמ' 2), ומאחר והאירוע תועד במצלמה שהיתה מותקנת בחנות, נקבע כי "בתיק החקירה תשתית ראייתית הולמת לקשור המשיב לעבירות המיוחסות לו".

נוכח אותו ממצא שוב אין ספק כי נגד המשיב קמה חזקת מסוכנות מכוח הוראתו של סעיף 21(א)(1)(ג)(4) של חוק הסדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. חרף זאת החליט בית המשפט המחוזי לעשות שימוש בחלופת מעצר אותה הציע המשיב, ואשר נבחנה ונמצאה ראויה על ידי שרות המבחן, היינו, מעצר בית בנס-ציונה בפיקוח אחותו ובעלה, איזוק אלקטרוני, איסור ליצור קשר עם מי מהמעורבים בפרשה, והפקדתן של ערבויות שונות. בהחלטה זו עוסק הערר שבפני.

3.

מקובלת עלי השקפתו של בית המשפט המחוזי לפיה "המעשים נשוא כתב האישום הם מעשים יוצאי דופן בחומרתם ומלמדים על מסוכנות המשיב. אין מדובר בתגובה ספונטאנית לאירוע מכעיס, אלא בהתנהגות עבריינית לכל דבר ועניין תוך השגת כלי נשק, כיסוי פנים וכניסה לעסקו של המתלונן באור יום, בנוכחות עדים והכאות מכות קשות בראשו, שיכולות היו לגרום לו נזק גדול בהרבה ממה שנגרם בפועל".

מכאן גם ברור שבעניינו של המשיב מתקיימות חזקת מסוכנות ועילת מעצר, אולם בכך לא די לשלילת חירותו של אדם. כידוע, מעצר בשלב זה של ההליכים הוא מניעתי באופיו, ועל כן נקבע בסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, כי נאשם יוחזק בתנאי כליאה רק אם שוכנע בית המשפט כי "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". מכוח הוראה זו ניגש בית המשפט קמא לבדוק את חלופת המעצר אותה הציע המשיב, ומשמצא אותה ראויה, אינני רואה מקום או עילה לשנות ממנה.

נוכח האמור, הערר נדחה.