בש"פ 5622/00 תאיר בדראן נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (ב"ש 1513/00), מפי השופט צ' בן זמרה, על פיה יש לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת.פ. 1157/00 בבית המשפט המחוזי בירושלים.

1.ביום 2.8.00 הוגש נגד העורר כתב אישום בת.פ. 1157/00 בבית המשפט המחוזי בירושלים המייחס לו עבירות סחר בנשק ללא היתר כדין, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, שיבוש מהלכי משפט ותקיפת שוטר במילוי תפקידו. על פי כתב האישום, ביום 25.7.00 בשעה 19:00 או בסמוך לכך, מכר העורר ונאשם נוסף אקדח ומחסנית לסוכן משטרתי ולשוטר סמוי. כאשר נודע לעורר כי קונה הנשק הינו שוטר סמוי, נמלט העורר מן הרכב בו התבצעה העסקה, לא שעה להוראות השוטרים שרדפו אחריו, וכאשר הדביקו אותו השוטרים השליך את הכסף שקיבל מן השוטר הסמוי - וכל זאת בכוונה להפריע לשוטרים במילוי תפקידם כחוק ובכוונה למנוע או לסכל חקירה פלילית.

2.בצמוד לכתב האישום הגישה המדינה בקשה להארכת מעצר עד לתום ההליכים (ב"ש 1513/00). ביום 6.8.00, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בית המשפט קבע כי "אין ספק כי יש בידי התביעה ראיות לכאורה לביסוס האשמות הנ"ל נגד [העורר ושותפו]". הוא קבע כי העבירות המיוחסות לעורר ולשותפו מקימות נגדם עילת מעצר על בסיס סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. בנוגע לחלופת מעצר קבע בית המשפט כי

"לאור הסכנה לציבור מסחר בנשק... ולאור נסיבות מעצרם של [העורר ושותפו] והתכחשותו המוחלטת של [העורר] למעורבותו בעסקה הנ"ל, אין בחלופת מעצר כדי להבטיח את שלום הציבור בפניהם של [העורר ושותפו]"

3.בדיון בפניי חזר ב"כ העורר על הטענה כי אין תשתית ראייתית לכאורה מספקת להרשעתו של העורר. כן הרחיב את הדיבור על אי הצדק הקיים בהוראה הקובעת חזקת מסוכנות במסגרת הוראת סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, בשילוב עם סעיף 35(ב) לחוק וסעיף 144 לחוק העונשין, התשל"ז1977-. כן ציין ב"כ העורר את העובדה כי העורר הוא אזרח ישראלי שאין לו עבר פלילי. לכן יש לדעתו לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

4.לאחר ששמעתי את טיעוני בעלי הדין בפניי ועיינתי בחומר המצוי בתיק, הגעתי למסקנה כי אין להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. המחוקק משקיף על הסחר בנשק בחומרה רבה והעונש המירבי הקבוע לעבירה זו הוא 15 שנות מאסר. יצויין, כי בחומר הראיות מצויה תשתית ראייתית לכאורה להרשעתו של העורר. כידוע, אין בית משפט זה שוקל, במסגרת הערר בשאלת המעצר, את מהימנותן של הראיות, תפקיד המסור לערכאת הדיון הדנה לגופן של העבירות מושאי כתב האישום. כן עולה מן הראיות כי חלקו של העורר בביצוע העבירה היה מהותי. בנסיבות אלה לא הופרכה חזקת המסוכנות הקבועה בחוק.

אי-לכך הערר נדחה.