בש"פ 5625/98 סרגי מרדכייב נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בחיפה בעבירות של חטיפה לשם חבלה או לשם עבירת מין וניסיון לאינוס. בית-משפט קמא הורה על מעצרו עד תום ההליכים, ועל-כך הערר שלפניי.

העורר היה נהג מונית כשישה ימים, ובמהלך עבודתו הסיע במוניתו את המתלוננת. העורר לא נעתר לבקשתה של המתלוננת לעצור במקום שביקשה כי יעצור לה, והמשיך בנסיעה עד שעצר. במהלך אותה נסיעה צעקה המתלוננת על העורר כי יעצור וייתן לה לרדת, אך הוא לא שעה לצעקותיה. משעצר במקום שעצר, כיבה את אורות המונית, דומם את מנועה, ועבר מעל המושבים אל חלקה האחורי של המונית, מקום מושבה של המתלוננת. העורר אמר למתלוננת: "תסלחי לי שאני אומר לך את זה, אבל אני ממש 'רעב' ואת חייבת לעזור לי". לאחר מכן השכיב העורר את המתלוננת בכוח על המושב, ניסה לנשקה, תפסה בחזה, ניסה להרים את חולצתה והכול בכוונה לאונסה. צעקותיה של המתלוננת לא הועילו לה והעורר אמר לה: "את יכולה לצעוק כמה שאת רוצה ולנשוך אותי, אבל זה לא יעזור לך, אני 'רעב'". המאבק בין השניים נמשך כ- 20 דקות ובמהלכו ניסה העורר לפתוח את מכנסיה של המתלוננת. אולם זו - בכוחותיה האחרונים - עלה בידה לברוח מן המונית.

עורך-דין גלעד, בא-כוחו המלומד של העורר, טוען כי העורר ביקש סליחה על מעשיו ולטענתו אין סכנה נשקפת לציבור אם אורה על חלופת מעצר. עוד מצביע עורך-דין גלעד על-כך שלעורר אין הרשעות קודמות.

אני מתקשה להבין כיצד זה ניתן לומר על אדם כעורר כי אינו מסוכן לציבור. העורר היה נהג מונית, ואדם הנוהג במונית מציג עצמו - והמדינה מציגה אותו כלפי הציבור - כאדם שניתן לסמוך עליו ולתת בו אמון. אשה כי תעלה על מונית לנסיעה, האין היא זכאית להגנת המדינה מפני נהגי מוניות כעורר?

בית-משפט קמא קובע בהחלטתו כי "ההחלטה אם להותיר את הנאשם במעצר במתקן כליאה או לבחור בחלופת מעצר שהיא מעצר בית, אינה פשוטה". אני חולק על דברים אלה בכל כוחי. ההכרעה, לדעתי, היא פשוטה: אדם כעורר מהווה סכנה לציבור, ויש להגן על הציבור מפניו ומפני שכמותו. העורר הוכיח עצמו כמי שאינו יכול או אינו רוצה לשלוט ביצרו, ונשים בישראל זכאיות הן כי בתי-המשפט יעשו את המירב והמיטב כדי להגן עליהן מפני מי שאינם יכולים או אינם רוצים לשלוט ביצריהם. גופן של נשים - גופן ונפשן - אינם הפקר, וככל שהדבר תלוי בבתי-המשפט, נעשה כמיטבנו כדי להגן עליהן. נסיבותיו האישיות של העורר אינן רלוונטיות כלל. דאגתנו נתונה - בראש ובראשונה - לאותן נשים חסרות-מגן כנגד אנשים כעורר, אנשים הנשלטים בידי היצר ואין הם שולטים ביצר.

מוסיף וטוען עו"ד גלעד כי שמיעתו של המשפט נקבעה לפני הרכב כבוד השופט פיזם. עוד הודיעני עו"ד גלעד, כי השופט פיזם חולה וכי לא נקבע עדיין מועד לדיון. מצב דברים זה הוא בלתי נסבל. העורר עצור מאז יום 29.7.98, וכתב-האישום הוגש לבית המשפט ביום 3.8.98. היום הוא יום 18.9.98, וחישוב פשוט יעלה כי העורר עצור 52 ימים. למרות תקופה זו של כחודשיים ימים, טרם נקבע מועד לשמיעת המשפט, ואף לא ידענו אימתי יישמע המשפט. אין להשלים עם תופעה זו. אני מוסיף וקובע, איפוא, כי עם עבור שלושה חודשים מאז יום הגשת כתב-האישום לבית-המשפט ולא תהא התקדמות בשמיעת המשפט, יהא העורר זכאי לבקש עיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים (בלא שאני מביע דעה, כמובן, על מישקלה של עילה זו לגופה).

בכפוף לאמור לעיל, אני מחליט לדחות את הערר.

העתק החלטה זו יועבר לידיעת נשיא בית-המשפט המחוזי בחיפה.