בש"פ 5626/09 אברהים סלאימה נ. מדינת ישראל

1.

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' כרמל ) אשר הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.

ביום 1.6.09 הוגש לבית המשפט השלום בירושלים כתב אישום כנגד העורר וכנגד תשעה נאשמים אחרים, המייחס להם עבירות של קשירת קשר, על פי סעיף 499(א)(1) ל חוק העונשין , תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין , או החוק ); התפרצות בנסיבות מחמירות לבניין, על פי סעיף 407(ב) בצירוף סעיף 405 לחוק; גניבה, על פי סעיף 383(א)(1) בצירוף סעיף 384 לחוק; והחזקת מכשירי פריצה, על פי סעיף 409 לחוק. על פי עובדות כתב האישום, קשרו העורר ותשעת הנאשמים האחרים קשר לבצע התפרצות וגניבה מחברת "מידן תכשיטים בע"מ", העוסקת ביבוא תכשיטי זהב וכסף השוכנת בתל אביב. לשם כך, על פי הנטען, הגיעו לחנות ביום 20.5.09 בשעה 02:00 לערך, כשהם מצוידים בשקים וכלי פריצה, ולאחר שתצפתו על אזור החנות, התפרצו אליה דרך הדלת, תוך שהם עוקרים את מערכת האזעקה ואת מצלמות האבטחה. על פי המיוחס להם, גנבו העורר ויתר הנאשמים רכוש בשווי של כ-80,000 דולרים, ובין היתר, מאות שקיות של תכשיטים ואבנים, וכן עשרות גלילים עליהם מגולגלות שרשראות, וכמו כן גרמו נזק רב לחנות. לאחר מכן, העמיסו את הרכוש הגנוב על אחד הרכבים, ונמלטו מן המקום, עד למעצרם על ידי המשטרה. כתב האישום מתייחס גם לאישומים נוספים הנוגעים לחלק מהנאשמים הנוספים ואינם עוסקים בעורר שלפנינו. חלק מהאישומים הנוספים (אישומים 4, 5 ו-6) עוסקים במקרים נוספים של התפרצויות לבניינים וגניבות בחלק מאותן התפרצויות.

3.

במקביל להגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצר כל הנאשמים עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 4.6.09 קבע בית המשפט השלום (כב' השופט ח' לי-רן ), כי ישנן ראיות לכאורה המבססות את הנטען כנגד הנאשמים באישום הראשון, שהוא האישום העיקרי והמשותף לכל הנאשמים, וכן ביחס לאישום הרביעי (שאינו מתייחס לעורר). הוא הגדיר את מעשי הנאשמים כחמורים, אולם קבע כי החומרה כשלעצמה אינה מהווה עילת מעצר. כן קבע, כי ניתן להקהות את מסוכנות הנאשמים, ולהבטיח בו זמנית את התייצבותם לדיון המשפטי בעניינם, בדרך של שחרורם לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, וזאת בלא צורך בתסקיר מעצר לצורך כך. בהמשך לכך, הורה בית משפט השלום על שחרור העורר בתנאי מעצר בית מלא בבית משפחתו, ובהפקדה במזומן של 10,000 ₪, וערבות צד ג' בסך 5,000 ₪. כן התנה בית המשפט את שחרור העורר בכך שיתייצב מדי יום בתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריו . יתר הנאשמים שוחררו בתנאים דומים.

4.

כנגד החלטת בית משפט השלום לשחרר את הנאשמים בחלופת מעצר, ובהם העורר, עררה המשיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים. בהסכמת הצדדים, הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' נועם ) על הגשת תסקירי מעצר ביחס לנאשמים, ועל החזרת הדיון לבית משפט השלום לבירור מחודש של הענין בעקבות התסקירים שיוגשו.

5.

מתסקיר מעצר שהוגש בעניינו של העורר עולה, כי הוא מוכר לשירות המבחן מחקירות קודמות. מהנתונים בתסקיר עולה כי העורר השתמש בסמים, ועבר להשתמש באלכוהול. השירות בחן את חלופת המעצר שהוצעה. מסקנותיו ממכלול הנתונים הן

כי לאור חומרת העבירות המיוחסות לעורר, וההתרשמות מכוחותיו הדלים להתמודד עם מהלך חייו, ולקיים את תנאי מעצרו, לא ראה להמליץ על שחרורו בחלופה.

6.

בית משפט השלום בחן את תסקיר המעצר, והורה פעם נוספת על שחרור העורר למעצר בית באותם תנאים שקבע בהחלטתו הראשונה. בדומה לעורר, החליט בית המשפט גם על שחרור נאשמים נוספים, כאמור.

על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי.

7.

בעררה, טענה המשיבה, כי טעה בית משפט השלום כאשר קבע כי ניתן להקהות את מסוכנותו של העורר ושל נאשמים נוספים בשחרורם לחלופות מעצר. היא עמדה על חומרתם של ארועי העבירה שלצורך הגשמתה תכננו את שלבי הביצוע לפרטיהם, גייסו אמצעי פריצה, וגנבו רכוש בשיעור רב תוך גרימת נזק סביבתי גדול למבנים. עוד טענה המדינה, כי שגה בית משפט השלום כשהחליט בניגוד להמלצתו של שירות המבחן, וכי אין שוני ממשי בין עניינם של הנאשמים ששוחררו בחלופות לזה של יתר הנאשמים, אשר נעצרו עד תום ההליכים. המשיבה הוסיפה ביחס לעורר, כי טעה בית המשפט בהתעלמו מכך שלעורר עבר פלילי עשיר בעבירות רכוש, סמים ואלימות, אשר בגינן ריצה תקופות מאסר בכלא, וכי ביצע את העבירות המיוחסות לו כאשר תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בן 7 חודשים.

8.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערר המדינה, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הוא קבע בהחלטתו, כי אין לתת אמון בעורר כי יכבד תנאי שחרור שיוטלו עליו. הרשעותיו המרובות, ועונשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי התלוי נגדו לא הרתיעו אותו מלבצע עבירות חמורות נוספות שהתאפיינו בתעוזה ובארגון בחבורה. כמו כן, היה מקום לייחס משקל נכבד לתסקיר שירות המבחן בדבר מסוכנותו של העורר ובדבר חוסר התאמתה של חלופת המעצר שהוצעה, ולהמלצתו של שירות המבחן שלא להתיר שחרור בחלופה במקרה זה.

כנגד החלטה זו הוגש הערר שבפני.

9.

העורר מנמק את עררו בטענה כי בית המשפט קמא לא ייחס חשיבות מספקת לעובדה כי מכלל כתב האישום המונה ארבעה אישומים, מיוחס לו האישום הראשון בלבד, העוסק בהתפרצות אחת לבנין מגורים. בנוסף, לדבריו, חרף העובדה כי מ דובר בארוע שבוצע בחבורה, אין מ דובר בתעוזה או בתחכום יוצאי דופן בביצוע הפריצה האמורה. כמו כן, כל הרכוש שנגנב נתפס, והושב לבעליו.

עוד ציין העורר, כי המפקחים שהוצעו על ידיו מתאימים לתפקידם, ומכל מקום, תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד, ונכון עשה בית משפט השלום כאשר הורה על שחרורו. העורר טוען עוד, כי ההחלטה על מעצרו עד תום ההליכים מפלה אותו לרעה ביחס לשניים מן הנאשמים האחרים, אשר שוחררו על ידי הערכאות קמא.

לבסוף, הוא מדגיש, כי לאורך התקופה בה שהה בתנאי מעצר בית מלא (בין התאריכים 1.7.09-6.7.09), לא הפר את תנאי השחרור, והקפיד למלא אחר הוראות בית המשפט. לדבריו, בהעדר נסיבות מיוחדות, אין מחזירים את מי ששוחרר למעצר, ולא מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות לעשות כן.

לאור כל האמור, מבקש העורר לקבל את עררו, ולשחררו מן המעצר בכפוף לתנאים מגבילים, ואף להחמיר בהם אם הדבר נדרש.

10.

עמדת המדינה היא, כי יש לאמץ את עמדת בית המשפט המחוזי, ולהותיר את העורר במעצר עד תום ההליכים. לטענתה, מ דובר

בפרשה חמורה מאד הכורכת התארגנות של קבוצה עבריינית גדולה אשר תכננה היטב את ההתפרצות, גייסה אמצעים לצורך כך, ובצעה את התכנית העבריינית תוך גניבת רכוש רב וגרימת נזק רב למבנה. מסוכנותו של העורר רבה עקב עברו המכביד ביותר, וקיומו של עונש מותנה שלא הרתיעו. אין מקום להשוואה בין העורר לנאשמים 4 ו-8, שכן לנאשם 4 אין הרשעות קודמות והוגש לגביו תסקיר חיובי, ואילו לגבי נאשם 8 – תסקיר המבחן חיובי, מצבו הבריאותי רעוע, ועברו הפלילי אינו חמור כשל העורר.

11.

דין הערר להידחות.

מסוכנותו של העורר לשלום הציבור ברורה על פניה. היא עולה ממעשי העבירה המיוחסים לו בהליך זה, אשר כרכו קשירת קשר לבצוע פשע שנקשר בין מספר ניכר של מעורבים, ובצוע התפרצות מאורגנת ומתוכננת היטב לבנין, תוך גיוס מוקדם של אמצעים שונים שנדרשו לבצוע המשימה העבריינית. רכוש רב נגנב בפריצה, ונזק רב נגרם למבנה.

המסוכנות העולה ממעשי העבירה המיוחסים לעורר מוחמרת על רקע עברו הפלילי הכבד. גליון הרשעותיו כולל עבירות שונות, ובהן, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הצתת רכב מנועי, עבירות רכוש וסמים, תקיפת שוטר, פריצות לרכבים, החזקת אגרופן או סכין, ועבירות אלימות. בעת בצוע העבירות נשוא הליך זה, היה תלוי נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה, אשר גם בהצטרפו לעונשי מאסר קודמים שריצה לא הרתיע אותו מלחזור ולבצע עבירות חמורות. לכל אלה מצטרף תסקיר שירות המבחן אשר נמנע בבירור מהמלצה על שחרורו של העורר. אין יסוד גם לטענת ההפלייה שהעלה ב"כ העורר, וטעמיה של ב"כ המדינה בתשובתה נותנים מענה מלא לטענה זו.

בתנאים האמורים, אין יסוד ליתן אמון בעורר, ואין לומר כי חלופת מעצר עשוייה ליתן מענה ראוי לתכלית המעצר, תוך פגיעה פחותה בחירותו של העורר. לשם הגנה על הציבור, יש להרחיק את העורר מהחברה עד ששאלת אשמתו תוכרע.

הערר נדחה.