בש"פ 5627/12 מדינת ישראל נ. מוסטפא חטיב

1.

המשיב נאשם בעבירות חמורות בבית המשפט המחוזי בנצרת. בין היתר נטען כי ירה לעבר אחד מבני המשפחה היריבה במהלך סכסוך מול משפחתו. הוא שוחרר למעצר בית בתנאים מגבילים ובכללם הוטל נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ. בהחלטתו מיום 08.07.12 נעתר בית המשפט המחוזי במ"ת 13873-10-11 לבקשת המשיב, ביטל את צו עיכוב היציאה והותיר לו לצאת לערב הסעודית בין התאריכים 03.08.012 – 25.08.12 כפוף לתנאים שקבע (כב' השופט ע' עיילבוני) . החלטה זו היא מושא הערר שלפניי מטעם המדינה.

2.

נגד המשיב הוגש ביום 09.10.11 כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ועבירות בנשק (נשיאה, הובלה והחזקה) לפי סעיף 144(א) בצירוף תת סעיף (ב) לחוק. ברקע לאישום, סכסוך בין משפחת המשיב למשפחה יריבה, בעקבותיו התפתחה קטטה המונית ביום 03.08.11 שכללה השלכת אבנים וירי הדדי. במהלך הקטטה, נטען כאמור שהמשיב ירה באמצעות אקדח שהחזיק ברשותו שלא כדין לעבר בני המשפחה היריבה מספר יריות שגרמו לפגיעה ברגלו השמאלית של צעיר בן 18.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים משום המסוכנות הנשקפת מאיתו לציבור והחשש ששחרורו יביא לשיבוש הליכי המשפט. בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי הסכימו הצדדים על הזמנת תסקיר מעצר במסגרתו תיבחן חלופת מעצר. שירות המבחן התרשם לחיוב מהמשיב ומהחלופה שהוצעה. צוינה סבירות נמוכה להישנות עבירות זהות בעתיד. על בסיס זה הורה בית המשפט המחוזי על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא, תחת פיקוחם של שני ערבים, תוך הפקדת ערבויות אישיות מטעם הערבים והמשיב. עוד ניתן צו עיכוב יציאה מהארץ נגד המשיב (החלטה מיום 13.11.11). בעקבות בקשות המשיב, הוקלו תנאי שחרורו כך שהותר לו לצאת לעבודה בימות חול בין השעות 05:00 ועד 20:00 בכפוף לפיקוח צמוד של ערב, התאפשר למשיב לשוב להתגורר בביתו בתנאי מעצר בית לילי ולצאת מביתו גם בימי שישי. בהמשך אף הותר למשיב לעבוד גם בשעות הלילה ולצאת מביתו בימי שבת לצורך בילוי עם בני משפחתו.

בבקשתו האחרונה שהוגשה ביום 01.07.12 ביקש המשיב לצאת בין התאריכים 03.08.12 – 25.08.12 לערב הסעודית כדי לקיים את מצוות "אל עומרה" מטעמי דת ומאחר שהיא גורמת לו "לשקט נפשי ולמנוחה". המשיב טען כי הוא נתון בתנאים מגבילים מזה עשרה חודשים ללא כל הפרה ולכן ניתן לתת בו אמון. המדינה התנגדה לבקשה בהעדר שינוי בנסיבות כלשון סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 ומאחר שרצונו של המשיב בשקט ומנוחה אינו מהווה עילה לשינוי בתנאי שחרורו. בהחלטתו מיום 08.07.12 בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המשיב לצאת לערב הסעודית בנימוק שניתן לתת אמון במשיב שהקפיד לקיים את התנאים המגבילים שהוטלו עליו, וכי לא ניכר חשש ממשי להימלטות המשיב מאימת הדין. לכן התקבלה בקשת המשיב כפוף לתנאים הבאים:

(1)

יינתנו צווי עיכוב יציאה מהארץ נגד רעייתו ושני ילדיו עד חזרת המשיב.

(2)

יופקד סך של 20,000 ש"ח במזומן.

(3)

שני ערבים יחתמו על כתבי ערבות, וגם כנגדם יוצאו צו עיכוב יציאה לחודש אוגוסט.

(4)

צו עיכוב היציאה שעומד כנגד המשיב יוותר על כנו עד קיום כל התנאים שלעיל.

נקבע שזהו האיזון הראוי בין זכותו של המשיב לקיים מצווה דתית כזכות יסוד לבין הבטחת קיום ההליך הפלילי.

3.

לטענת המדינה החלטת בית משפט המחוזי, שהותירה למשיב לצאת מן הארץ כשמשפטו מצוי בעיצומו והוא נתון בתנאים מגבילים, איננה סבירה. ראשית החשש להימלטות המשיב מן הדין הוא ממשי נוכח העבירות החמורות בהן מואשם והתחמקותו מהתייצבות לחקירה במשטרה למעלה מחודשיים בתחילת ההליכים. שנית זכות המשיב לקיים את המצווה הדתית למען "שקט נפשי" איננה גוברת על האינטרס בקיום ההליך הפלילי בעניינו של נאשם שהושם בתנאים אשר מגבילים את חופש תנועתו בגלל המעשים המיוחסים לו. שלישית המדינה טוענת כי צווי עיכוב היציאה שהוטלו על בני משפחתו ועל הערבים אינם מהווים ערובה מתאימה שעה שכלל לא ברור מהו העיגון המשפטי להגבלתם.

המשיב מבקש לדחות את הערר. לטענתו החלטת בית המשפט המחוזי מאוזנת וראויה, ונקבעו בה תנאים מחמירים שמבטיחים את חזרתו של המשיב לארץ. טענת המדינה כי יש חשש מהימלטות המשיב מאימת הדין אין לה על מה לסמוך: המשיב שוחרר למעצר בית לאחר תסקיר חיובי, ובהמשך הוקלו תנאי שחרורו, עד כי הותר לו לצאת לטיולים עם בני משפחתו בשבתות.

4.

הערר שלפניי מתמקד בשאלה אימתי יש להתיר למשיב - נאשם בהליך פלילי תלוי ועומד המשוחרר לחלופת מעצר - לצאת את גבולות ישראל. כידוע, לבית המשפט סמכות לעכב יציאתו של נאשם מהארץ מטעמים שבטובת הציבור. הפעלת שיקול דעת בנושא עיכוב יציאה מהארץ עומדת בצומת מפגש בין זכותו של אזרח לצאת מישראל (סעיף 6(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו) ובין האינטרס של טובת הציבור, שבא לידי ביטוי בעיקר בהבטחת התייצבות הנאשם לדיונים ( ראו: בש"פ 6654/93

בינקין נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(1) 290, 294 (1993)) . הזכות לצאת מישראל אינה שוללת את הטעם הציבורי ואף החשש לאי התייצבות הנאשם אינו מבטל כליל את זכותו של הנאשם. בית המשפט נדרש לשקול את שניהם, ומבחן האיזון המקובל בבואו להחליט האם לאסור על יציאתו של נאשם מהארץ שואל האם קיים יסוד סביר לחשש כי יציאת הנאשם מהארץ תסכל את ההליך המשפטי. אם התשובה נענית בחיוב, אזי שעיכוב יציאתו מהארץ מוצדק

( בש"פ 1986/94 מדינת ישראל נ' עמר , פ"ד מח(3) 133, 142 (1994)). כדי לעמוד על קיומו של יסוד סביר לסיכול ההליך הפלילי הפסיקה הצביעה על מספר מדדים, שאינם משקפים רשימה סגורה: חומרת המעשים המיוחסים לנאשם ונסיבות ביצועם, השלב בו מצוי ההליך הפלילי בעניינו של הנאשם, סיבת הבקשה וטיבה, וכן נסיבותיו האישיות ( בש"פ 6606/02 צברי נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(6) 625, 628 (2002) ). כן יש לשקול במסגרת ההחלטה את סיבה לבקשת הנאשם לצאת מן הארץ וטיבה, ובמקרה המתאים את הערבויות המוצעות.

5.

המשיב במקרה דנא מואשם בעבירה של חבלה מחמירה שהתרחשה במהלך קטטה משפחתית, בה הפעיל המשיב אקדח שהחזיק שלא כדין כלפי בני המשפחה היריבה, וגרם לפציעה של צעיר בן 18. העבירה על נסיבותיה חמורה היא. נראה כי במובנים מסוימים תיק זה דומה להחלטת חברי השופט י' דנציגר בעניין פלוני (בש"פ 1037 פלוני נ' מדינת ישראל (07.02.12)). שם נפסק כי על אף שהמבקש הואשם בעבירות מין חמורות לרבות אינוס, תנאי השחרור המקלים שנקבעו למבקש באותו עניין מלמדים שהמקרה מורכב יותר מהפניה לכותרת העבירה. כך גם בענייננו. חרף אישום המשיב בעבירה חמורה, בית המשפט המחוזי בא לקראתו פעמים מספר והקל את תנאי שחרורו עד מאוד. עוד אוסיף כי אין לשלול מכללא ובצורה פסקנית את אפשרות יציאת נאשם מחוץ לארץ לצורך קיום מצווה דתית.

עם זאת, אין להתיר את ההחלטה על כנה ולו מן הטעם שהערבויות שנקבעו להבטחת שובו של המשיב רחוקות מאוד מהנדרש. השוו התנאים שנקבעו בעניין פלוני : הפקדה כספית, ערבות אישית וערבות צד ג' בסכומים משמעותיים (פס' 12 להחלטה). במהלך הדיון לפניי לא הוצעו תנאים מחמירים יותר להבטחת שובו של המשיב, וודאי לא בצורה ממשית. אף לא ברור האם המשיב יוכל לעמוד בתנאים כאלו. משכך אינני נדרש לשאלה מה ההחלטה הראויה בענייננו אילו היה המשיב מציע תנאים בהיקף ובשיעור שדומים לנפסק בעניין פלוני . כמובן אינני קובע שהתנאים שנקבעו שם מהווים אמות מידה מחייבות, אך יש בהם להציג קנה מידה ראוי לבית המשפט שדן בבקשה מעין זו. היעתרות לבקשה כזו תיעשה במקרים חריגים אף טרם נדרשים לבחינת הערבויות. כך או כך, ברי כי אין בתנאים שנקבעו על-ידי בית משפט קמא כדי להשיג את התכלית לשמה הם נחוצים.

6.

סוף דבר, הערר מתקבל. החלטת בית משפט המחוזי בטלה ובקשת המשיב לצאת מן הארץ כפי שהוגשה נדחית. כפוף לאמור לעיל, אין בהחלטה זו למנוע

מהמשיב להגיש בקשה חדשה לבית המשפט המחוזי.