בש"פ 5637/04 דוד אקב נ. מדינת ישראל

ביום 13.5.04 נעצר העורר בשעה 02.30 כשהוא מתהלך עם אחר – מאיר קידר, באחד מרחובותיה של העיר בת-ים. אותה עת חבש העורר כובע גרב שחור לראשו, והחזיק באקדח מסוג ברטה כשהוא טעון עם כדור בקנה. בכליו של קידר נמצאו זוג כפפות מגומי ופנס קטן. בדיקה העלתה כי האקדח בו החזיק העורר, נגנב בתאריך 10.5.04 בשעות הלילה מדירה בבת-ים, ותיאורו של אירוע זה מובא באישום הראשון של כתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נגד העורר וקידר. נטען, כי השניים חדרו לדירה וגנבו מתוכה 3,500 דולר במזומן, וכן את האקדח, מחסנית וכדורים. בעודם שוהים בדירה, התעורר הבעלים משנתו, והפורצים איימו עליו עם הנשק כדי להרתיעו ולמנוע ממנו מלהפריע להם להשלים את זממם ולהימלט מהזירה. בגין כל אלה יוחסו לעורר וקידר עבירות של שוד בנסיבות מחמירות, התפרצות, איומים, החזקת נשק שלא כדין, קשירת קשר לבצע פשע וקבלת נכסים שהושגו בפשע.

מטבע הדברים, סמיכות הזמנים שבין גניבת האקדח למציאתו בידי העורר, עוררה בליבם של גורמי החקירה את החשד כי העורר נטל חלק גם בביצוע השוד. לפיכך, הוא נחקר על הנסיבות בהן הגיע הנשק לידיו, ולמרבה ההפתעה נשמעו מפיו גרסאות סותרות שאינן מתיישבות זו עם זו. על רקע כל אלה קבע השופט המלומד של בית משפט קמא, בפניו עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, כי מצויה בחומר החקירה תשתית של ראיות שיש בה די להוכחת מעורבותו של העורר במעשים שיוחסו לו.

במסקנה אחרונה זו לא מצאתי כי נפל פגם, ומדעתי לא שיניתי גם לנוכח הראיות לפיהן בילה העורר בליל השוד בחתונה. לעניין זה קבע השופט המלומד, כי בת זוגו של העורר העידה שהעורר וקידר נעדרו מאולם השמחה במשך זמן קצר, ויש בכך כדי לתמוך באפשרות שאת היעדרותם ניצלו השניים לביצוע השוד. ההכרעה בשאלה אם כך קרה בפועל, היא שאלה אשר תוכרע בבוא השעה על ידי בית המשפט אשר ישמע את התיק לגופו. אולם, סבורני כי גם בשלב זה של ההליכים נכון לקבוע, כי די בראיות שבידי המשיבה כדי לענות על דרישתו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים), התשנ"ו-1996. וכאן ראיתי צורך להדגיש, כי גם אם היו עומדות נגד העורר העובדות המיוחסות לו באישום השני לבדן, הייתי סבור כי די בכך להורות על מעצרו עד תום ההליכים. עורר זה נמצא מחזיק באקדח טעון, בשעת לילה מאוחרת, וכשעל ראשו כובע גרב שחור, בעוד שחברו קידר החזיק בכפפות ניילון ופנס. אלו הן נסיבות מחשידות ביותר, והדברים נכונים במיוחד ביחס לעורר שהינו בעל עבר פלילי עשיר, ואף נשא מספר פעמים בעונשי מאסר. יתרה מכך, נגד העורר עומד עונש מאסר על-תנאי בן עשרה חודשים, ועובדה אחרונה זו בשילוב עם אופיו החמור של השוד הנטען באישום הראשון, מצביעים על העורר כמי שנשקפת ממנו סכנה ממשית לציבור אם יינתן לו להתהלך חופשי. כדי למנוע סכנה זו נראה כי אין מנוס משימוש בכלי המעצר, הואיל ויש רגליים לסברה שכל חלופה אחרת לא יהיה בה מענה הולם.

הערר נדחה.