בש"פ 5661/11 נידאל אבו מדיעם נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט ב' אזולאי) מיום 19.7.2011 בה נדחתה בקשתו של העורר לשינוי תנאי שחרורו.

1.

ביום 7.7.2011 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון לפיו כתב האישום נגד העורר יתוקן והעורר יודה בו. בהתאם, בהכרעת הדין שניתנה באותו היום הרשיע בית המשפט המחוזי בבאר שבע את העורר, על פי הודאתו, בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה.

כאמור בכתב האישום המתוקן, העורר, יליד 1986, הינו בן משפחתם של הקטינים ס.ע.א, וס.ס.א וי.א (להלן בהתאמה: ס.ע,

ס.ס ו- י' וביחד הקטינים ) והוא מתגורר סמוך להם בעיר רהט. במועדים הרלוואנטיים לכתב האישום, נתגלע סכסוך בין משפחת העורר לבין מינהל מקרקעי ישראל בגינו התנהל הליך בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ביחס לבעלות על אדמת "אל-עראקיב" (להלן: הסכסוך ). באותה תקופה, ניצב באדמת "אל-עראקיב" אוהל מחאה (להלן: אוהל המחאה ). ביום 16.4.2010, כך על פי כתב האישום המתוקן, החליט העורר להצית טרקטורים השייכים למינהל מקרקעי ישראל אשר חנו בשטח אדמת "אל-עראקיב" ובערבו של יום זה, הצטייד במיכל ריק, בקבוקי זכוכיות ופתילים על מנת להכין בקבוקי תבערה שישמשו אותו למטרה זו. בסמוך לשעה 22:00 הגיעו העורר, עמאד [אבו מדיעם], ס.ס, וי' ברכב לתחנת הדלק "אלאפיניש" באזור התעשייה ברהט ואליהם הצטרפו בני משפחתם, סלימאן אבו מדיעם ועבדל רחמן אבו מדיעם. העורר ירד מן הרכב ומילא מיכל כלור בחומר דליק מסוג בנזין וכולם חזרו לאוהל המחאה. לאחר שהעורר הביע בפני בני משפחתו את רצונו להצית את הטרקטורים, אמרו לו בני משפחתו אחמד רשיד אבו מדיעם ועזיז סייאח אבו מדיעם אשר שהו באהל המחאה כי לא יעשה כן ואף ביטאו את כעסם נוכח כוונותיו אלו. משכך, החליט העורר להשליך את בקבוקי התבערה לעבר כביש 40 הסמוך לרהט. בהמשך, הוציא העורר מרכבו של עמאד את מיכל הבנזין, חלוק אדום ורעלות והציע לקטינים להצטרף אליו ליידוי בקבוקי התבערה. העורר והקטינים הכינו ארבעה בקבוקי תבערה וצעדו לעבר הכביש כשהעורר וי' עוטים על פניהם רעלות. העורר וי' התמקמו ליד הכביש וס.ס וס.ע התמקדו בנקודת תצפית על מנת להזהירם מפני הגעת בני משפחה או משטרה לאזור. סמוך לחצות, הצית העורר את ארבעת בקבוקי התבערה וזרק שלושה מהם לכביש, הכול מתוך כוונה לפגוע בנוסעים בכביש או בכלי התחבורה או לסכן את בטיחותם. אותה שעה חלפו בכביש מספר כלי רכב אך הם לא נפגעו מבקבוקי התבערה.

2.

כתב האישום המקורי לפני תיקונו היה רחב יותר, ובו הואשם העורר בניסיון לרצח, בייצור והובלת נשק, בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, בניסיון הצתה, ובקשירת קשר לפשע. עוד הואשם העורר שם בגניבה בשל לקיחת מקצת מהחומרים לייצור בקבוקי התבערה ללא רשות הבעלים. במקביל להגשת כתב האישום (טרם תיקונו), ביקשה המשיבה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו ובהחלטתו מיום 4.7.2011 קבע בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ט' חיימוביץ) כי ישנן ראיות לכאורה נגד העורר. בית המשפט אף עמד באותה החלטה על חומרת העבירות ועל תפקידו המרכזי של העורר בפרשה ועל כך שעודד את הקטינים להצטרף אליו. יחד עם זאת, נוכח גילו הצעיר של העורר ובשל היותו נעדר עבר פלילי הורה בית המשפט המחוזי על הגשת תסקיר מעצר בעניינו על מנת לבחון את האפשרות לשחררו לחלופה, בציינו כי נוכח חומרת העבירות יהיה צורך בחלופה הדוקה במיוחד אשר תאיין את מסוכנותו הגבוהה. בתסקיר מיום 19.7.2010 התרשם שירות המבחן כי נשקף מן העורר סיכון להישנות התנהגות עבריינית ושלל את האפשרות לשחרורו לחלופת מעצר בבית אביו ובפיקוחו. בשני תסקירים נוספים מיום 5.8.2010 ומיום 29.8.2010 פסל שירות המבחן אפשרויות נוספות לשחרור העורר לחלופה. עם זאת הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד' מגד) בהחלטתו מיום 17.10.2010 על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בביתו של שאול שהי (להלן: מר שהי ) בעיר אשדוד ובפיקוחו וכן הורה כי יופקד סך של 15,000 ש"ח ותיחתם ערבות עצמית וערבות צד ג' על סך של 30,000 ש"ח.

3.

על החלטה זו של בית המשפט המחוזי עררה המשיבה לבית משפט זה, ובהחלטתו מיום 19.10.2010 קיבל בית המשפט (כב' השופט י' דנציגר) את הערר והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בהחלטתו, הסתמך השופט דנציגר, בין היתר, על המסוכנות הנובעת מן העורר אשר זרק בקבוקי תבערה באופן המסכן אזרחים תמימים, ועל עמדתו השלילית של שירות המבחן.

משלא הסתיים משפטו של העורר בתוך תשעה חודשים מיום מעצרו, ביקשה המשיבה להאריך את מעצרו בתשעים ימים החל מיום 21.2.2011. בהחלטתו מיום 20.2.2011 לא נעתר בית משפט זה לבקשה (כב' השופט א' רובינשטיין) והורה על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן את האפשרות לשחרורו של העורר לחלופת מעצר בעיר אשדוד אותה אישר בשעתו. השופט רובינשטיין הדגיש כי הוא מודע לעמדה השלילית של שירות המבחן, אך ציין כי בשל כך שחלפו כעשרה חודשי מעצר בלא שהתחילה שמיעת ההוכחות בתיק, יש להורות בנסיבות המקרה לבית המשפט המחוזי לבחון - נוכח חלוף הזמן - האם יש מקום לשחרורו של העורר לחלופה מהודקת כנדרש. התיק חזר, אפוא, לבית המשפט המחוזי שהורה בהחלטתו מיום 23.2.2011 על שחרור העורר בתנאי מעצר בית מלא ובאיזוק אלקטרוני בביתו של מר שהי בעיר אשדוד תחת פיקוחו, פיקוחה של אשתו גורבט לודמילה, ואביו של העורר לסירוגין. עוד הורה בית המשפט על הפקדת סך של 30,000 ש"ח וכן על הפקדת ערבות עצמית וערבות צד ג' בסך של 100,000 ש"ח, על ידי כל אחד מהערבים. עוד הורה בית המשפט על הפקדת דרכונו של העורר ועל עיכוב

יציאתו מן הארץ.

4.

ביום 7.7.2011 הגישו הצדדים, כאמור, לבית המשפט המחוזי הסדר טיעון וכתב אישום מתוקן בו הוסרו האישומים בעבירות של ניסיון לרצח, ייצור והובלת נשק, ניסיון הצתה, גניבה, וקשירת קשר לפשע. העורר הודה בעובדות כתב האישום המתוקן והורשע, על פי הודאתו, בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה על פי כתב האישום המתוקן. המועד לשמיעת טיעונים לעונש נקבע ליום 6.12.2011, לאחר שיוגש תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו של העורר.

נוכח חלוף הזמן ותיקון כתב האישום, פנה העורר לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר בתנאי שחרורו. העורר ביקש כי תינתן לו האפשרות לצאת לעבודה וכי לשם כך יוחלף מקום מעצר הבית. בהחלטתו מיום 19.7.2011 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט ב' אזולאי) את הבקשה בציינו כי לאחר העיון בכל החומר הנוגע לעניין, לרבות תסקירי שירות המבחן שהוגשו, נראה כי אין מקום להקל בתנאי מעצרו של העורר בשל המסוכנות הנשקפת ממנו כפי שזו עולה מעובדות כתב האישום המתוקן בהן הודה העורר.

מכאן הערר.

5.

העורר טוען כי בית המשפט שגה בכך שלא התחשב בעובדה שהוא הודה בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והביע חרטה על כך. עוד נטען כי העורר נמצא כ-5 חודשים במעצר בית מלא ולא הפר את תנאי שחרורו. העורר מוסיף וטוען כי כיום, לאחר שהודה בכתב האישום המתוקן, לא נשקפת ממנו מסוכנות והוא נחוש להוכיח את אמינותו ועמידתו בתנאי שחרורו טרם שיוגש תסקיר ויינתן גזר דין בעניינו. כמו כן טוען העורר כי מסוכנותו בעבר נבעה מהסכסוך בין משפחתו לבין מנהל מקרקעי ישראל והעובדה שהוא משוחרר כ-5 חודשים ולא נטל חלק בסכסוך, מלמדת כי לא נשקפת ממנו מסוכנות קונקרטית. בנוגע לתסקירים מטעם שירות המבחן, טוען העורר כי מדובר בתסקירים שנערכו לפני כשנה, עת היה במעצר ואין בהם כדי להעיד על מסוכנותו כיום. בנוסף, כך נטען, בית המשפט שגה בכך שלא נתן משקל ראוי לגילו הצעיר ולעברו הנקי של העורר אשר ניהל חיים נורמטיביים עד מעצרו. העורר מציין כי הוא נשוי ואב לילד קטן וכי הסתבכותו בתיק הינה חד פעמית ואין בה כדי ללמד על דרך התנהלותו. הוא מוסיף וטוען כי יש להתחשב בתקופה הארוכה בה הוא שוהה במעצר בית ואינו יכול לעבוד ולפרנס את משפחתו. עוד הוא טוען כי יש להתחשב בנזק הכלכלי הנגרם לו בשל העובדה שהטיעונים לעונש צפויים להישמע רק בעוד כארבעה חודשים. נוכח כל האמור, מבקש העורר כי מעצר הבית יהיה בעיר רהט, בבית אחיו איאד אבו מדיעם בפיקוח מלא של אביו ועוד הוא מבקש כי יתאפשר לו לצאת לעבודה בין השעות 05:00 עד 20:00 בפיקוח מלא. העורר מוסיף ומציע שני מפקחים נוספים מלבד אבו מדיעם עבדאללה, שכבר אושר כמפקח.

6.

המשיבה טוענת מצידה כי דין הערר להידחות בהינתן העובדה כי בינתיים הורשע העורר בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וחזקת החפות אינה עומדת לו עוד. כמו כן מפנה המשיבה להמלצות השליליות של שירות המבחן בתסקירים שניתנו טרם הרשעתו של העורר, וטוענת כי עתה משהורשע העורר והוכחה מסוכנותו, יש לייחס להן משנה תוקף.

7.

דין הבקשה להתקבל בחלקה.

טעמיו של בית משפט קמא בדחותו את הבקשה לעיון חוזר, עליהם עמדה גם המשיבה בטיעוניה בערר, מצדיקים כשלעצמם את דחיית הבקשה לעיון חוזר ולא הייתי רואה להתערב בהחלטה זו כלל אלמלא התברר כי בעקבות הסדר הטיעון שהושג ניתנה הכרעת הדין בתיק זה עוד ביום 7.7.2011 אך המועד לשמיעת טיעונים לעונש ולמתן גזר דין נקבע רק כחמישה חודשים לאחר אותו מועד, ביום 6.12.2011. מטיעוני הצדדים בפניי התברר כי פער זמנים זה בין מועד הכרעת הדין למועד שבו צפוי להינתן גזר הדין, נובע מעומס עבודה של קציני שירות המבחן אשר בגינו לא ניתן יהיה, כך נטען, לקבל קודם לכן תסקיר בעניינו של העורר לצורך שלב הטיעונים לעונש. במהלך הדיון ביקשתי מעו"ד אריאלי, בא-כוח המשיבה, לערוך בירור בעניין זה עם גורמי שירות המבחן ובעקבות כך התייצבה הגב' ברכה וייס מטעם שירות המבחן למבוגרים והבהירה את האילוצים הקשים עימם נאלץ שירות המבחן להתמודד ברמה הארצית בציינה כי מדי שנה מועברים אל שירות המבחן כ-22,500 תיקים הנוגעים לעצורים בשלבים שונים של הדיון וכן לנאשמים שאינם עצורים שדינם הוכרע הממתינים למתן גזר דין. כוח האדם המטפל בתיקים אלה, כך ציינה, מצומצם ביותר ומונה כ-300 קציני מבחן בסך הכל. משכך, נאלץ שירות המבחן לקבוע סדרי עדיפויות ותיקים מסוג תיקו של העורר - שאינו נתון במעצר - אינם מצויים מטבע הדברים בראש סדר העדיפויות. מקום זה שמור לדברי הגב' וייס לעצורים בשלבים שונים של הדיון וכן לתיקים דחופים במיוחד הנוגעים לאלימות כלפי ילדים, לאלימות במשפחה ולאנשים במצבי מצוקה נפשית. עוד ציינה הגב' וייס כי ככל שאורה על הקדמת הטיפול בעניינו של העורר יבוא הדבר בהכרח על חשבון הטיפול בתיק אחר אשר ממתין זמן רב יותר או שניתנה לו קדימות בשל הסיבות שנמנו.

8.

התמונה המצטיירת מפי הגב' וייס באשר לעומס המוטל על שירות המבחן ברמה הארצית היא עגומה ומדאיגה ואחת התוצאות הנגזרות ממנה נגלית בפנינו בערר זה. כך נאלץ נאשם הנתון במשך חודשים במעצר בית מלא להמתין חמישה חודשים תמימים מיום הרשעתו על-פי הסדר טיעון בעבירות שבהן הודה, ועד יום שמיעת הטיעונים לעונש וגזירת הדין. זאת אך בשל העובדה כי שירות המבחן אינו ערוך ליתן תסקיר בעניינו קודם לכן. פער זמנים זה בין מועד הכרעת הדין ובין מועד גזירת הדין הוא בעיני בלתי רצוי בכל היבט שהוא ולחלוטין בלתי סביר. מקובלת עלי עמדת הגב' וייס כי באילוצים הקיימים ונוכח סדרי העדיפויות שהותוו, אין מנוס אלא ליתן עדיפות לתסקירים הנוגעים לעניינם של עצורים וכן למקרים הדחופים שתוארו. אך גם בהינתן סדרי העדיפות כאמור, דומני כי ראוי לעשות מאמץ על מנת לצמצם ככל הניתן ובלא לפגוע באחרים, את פרק הזמן עד למתן התסקיר בעניינו של העורר ובהתאם יש להקדים את מועד שמיעת הטיעונים לעונש בעניינו כך שניתן יהיה לשמעם ולגזור את דינו לכל המאוחר במחצית הראשונה של חודש נובמבר 2011.

אשר לטענת העורר כי נוכח התמשכות ההליכים בעניינו יש להקל בתנאי שחרורו ולאפשר את יציאתו לעבודה. בעניין זה מקובלת עלי עמדתו של בית משפט קמא ועמדת המשיבה כפי שהוצגה בערר, לפיה מעשיו של העורר כמי שהשליך בקבוקי תבערה על עורק תחבורה בין-עירוני וכמי שצירף אליו למעשים שני קטינים, מעידים על מסוכנותו של העורר שלא היסס לסכן חיי אדם בנתיב תחבורה. אכן, מאז האירוע נטל העורר אחריות על המעשים ואף הביע חרטה והדבר שוקל לזכותו כמו גם העובדה שהוא נעדר עבר פלילי. אך שיקולים אלה יבוא תורם בעת גזירת הדין על-ידי בית המשפט המחוזי שבפניו יישמעו הטיעונים לעונש ויונח תסקיר מעודכן מטעם שירות המבחן. לעת עתה, בפנינו תסקירים קודמים אשר אינם כוללים המלצה לשחרור כלל וכן בפנינו הרשעה של העורר בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה שאין להקל בה ראש. בנסיבות אלה ועל אף מורת הרוח שהבעתי לעיל מפער הזמנים בין מועד הכרעת הדין למועד שנקבע לשמיעת הטיעונים לעונש (אשר יש לקוות כי יצומצם כהוראתי לעיל), אינני סבורה כי יש להקל בתנאי שחרורו של העורר עד כדי מתן היתר ליציאתו לעבודה במהלך היום. עם זאת ראיתי להקל במידת מה על תנאי השחרור בנסיבות שנוצרו, ובהתאם אני מורה כי בכל יום בין השעות 16:00 ו-18:00 יוכל העורר לצאת את ביתו של מר שהי באשדוד, בו הוא נתון במעצר בית, בליווי מר שהי או אחד ממפקחיו האחרים, לצורך התאווררות ובלבד שלא ייצא את תחומי העיר אשדוד.

בכפוף לאמור לעיל, הערר נדחה.