בש"פ 5667/97 גאלולי סעיד טועמה נ. גאלולי סבחה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד הנשיא סלוצקי והשופטים פינקלמן וברלינר) בע"א 4011/97, שניתן ב6.7.97-.

1.הצדדים היו נשואים זה לזו במשך כ12- שנים, עד שגירש המבקש את המשיבה, בניגוד לרצונה, בבית הדין השרעי בחיפה. לבני הזוג לא נולדו ילדים. המבקש נשא לאחר גירושיו אשה אחרת שהולידה לו ילדים. המשיבה הגישה תביעה לבית משפט השלום בחדרה (ת.א. 464/93) במסגרתה תבעה פיצויים בסך 200 אלף שקלים בשל הנזקים שנגרמו לה עקב גירושיה בעל כרחה. בית משפט השלום (כבוד השופט סבחי מוחסין) קבע כי גירושין אלה מהווים עבירה על סעיף 181 לחוק העונשין, תשל"ז1977-, וכי במעשהו זה ביצע המבקש עוולת הפרת חובה חקוקה על פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. בית משפט השלום זיכה את המשיבה בפיצויים בסך 50,000 ש"ח ובהוצאות משפט.

2.המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 4011/97) על גובה הפיצוי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור לענין הפיצויים, אך קבע כי הפרשי ההצמדה והריבית על הפיצויים יחולו מיום הולדת עילת התובענה, ולא כפי שקבע בית משפט השלום.

3.המבקש הגיש בקשת רשות ערעור המונחת בפני. בבקשתו הוא טוען נגד שינוי מועד החיוב בהפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין בבית משפט השלום למועד הגירושין. טענתו היא כי השינוי במועד החיוב בהפרשי הצמדה וריבית גרם להגדלת הסכום שנפסק בבית משפט השלום, למעלה מפי ארבע. המבקש טוען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכיל סתירה כיוון שמחד קבע כי לא מצא מקום להתערב בשיקולי בית משפט השלום, ומאידך שינה את הסכום שנפסק בצורה דרסטית, ומבלי לנמק את החלטתו זו. עוד הוא טוען, כי לאור אופיו הכללי של הנזק לא היה מקום להוספת הפרשי הצמדה וריבית עליו, אלא צריך היה לאמוד אותו בערכים של יום מתן פסק הדין, כפי שעשה בית משפט השלום, וכן כי בית המשפט המחוזי טעה בהתעלמו מפסיקת בית משפט השלום לפיה המשיבה לא הביאה ראיות כלשהן כדי להראות את גובה הנזק. לבסוף הוא טוען כי המדיניות המשפטית שצריכה להדריך את בית המשפט היא בכיוון של פיצוי מוגבל וצנוע, וכי לאור נסיבותיו המיוחדות, לטענתו, של המקרה, לא היה מקום לפיצוי בסכום של למעלה ממאתיים אלף שקלים.

4.בתגובתה טוענת המשיבה, כי יש לדחות את הבקשה על הסף כיוון שלא הוגשה במועד ולא צורפה לה בקשה להארכת מועד. לחילופין, היא טוענת בין היתר כי במקרה דומה נפסקו פיצויים בסך של כשמונים וארבעה אלף שקלים, כשבצירוף הצמדה וריבית מדובר בכמאתיים וחמישים אלף שקלים, בעוד שבמקרה דנן זה שווה ערך ל169,000- ש"ח. כלומר בסוגית "סכום הפיצוי" אין סטייה של בית המשפט קמא מהמקובל, אלא ההפך הוא הנכון - הסכום שנפסק למשיבה נמוך מהסביר.

5.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר המונח לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור. הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה, בשבתו בדין כערכאה שלישית, אינו נדרש לענינים שאין מתעוררות בהם שאלות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית מיוחדת (וראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3)123). הענין שלפני אינו מעורר שאלות מסוג זה. הסוגיות שהעלה המבקש אינן חורגות מגדר הענין שבין שני הצדדים. לפיכך הבקשה נדחית. משכך החלטתי, ממילא אין מקום לדון בשאלת האיחור במועד.

הבקשה נדחית.

המבקש ישלם את הוצאות המשיבה בסך 2,000 ש"ח.