בש"פ 5674/00 מדינת ישראל נ. סעיד קוסבה

1.לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 9.8.00, מפי השופט צ' בן זמרה, לפיה נדחתה בקשת המדינה לעצור את המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם בת.פ. 1153/00 ות.פ. 1154/00 בבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט המחוזי הורה על שחרוררם של המשיבים בתנאים הבאים:

א."מעצר בית" בית במזרח ירושלים או בשכונות הצמודות לו;

ב.ערבות צד שלישי בסך 30,000 ש"ח בגין כל אחד מן המשיבים;

ג.הפקדת סך של 12,500 ש"ח בגין כל אחד מן המשיבים;

ד.עיכוב יציאה מן הארץ והפקדת דרכון;

ה.התייצבות כל אחד מהמשיבים בתחנת המשטרה פעמיים בשבוע.

2.הדיון בערר התקיים יום 11.8.2000. לאחר שמיעת טיעוני בעלי הדין ולאחר עיון בחומר החקירה שהוגש בדיון, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערר ולהורות על מעצר המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. כך החלטתי ביום 11.8.2000, תוך דחיית מתן הנימוקים למועד אחר. והנה הנימוקים להחלטתי.

3.כנגד המשיבים הוגשו ביום 30.7.00 כתבי אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים, המייחסים להם עבירות של התפרעות וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה (משיבים 1 ו2- הם המואשמים בת.פ. 1153/00 ומשיבים 3 ו4- מואשמים בת.פ. 1154/00, יחד עם נאשם נוסף). על-פי המתואר בכתבי האישום, ביום 16.7.00 נטלו המשיבים חלק בהתפרעות המונית בסמוך למחנה הפליטים קלנדיה, במהלכה נרגמו באבנים ארבעה אוטובוסים של אגד וכן כוחות צבא ומשטרה. שלושה מן האוטובוסים אף הוצתו על-ידי המתפרעים. כן נטען בכתב האישום כי הנהגים, שנמלטו מהאוטובוסים, נרגמו אף הם באבנים וסבלו מחבלות ומדקירות משברי זכוכית.

4.בד בבד עם הגשת כתבי האישום הוגשו בקשות למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. בדיון בבית המשפט המחוזי הסכים בא-כוח המשיבים כי יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של כל המשיבים בעבירות המיוחסות להם. הראיות העיקריות הן הודאותיהם של שניים מן המשיבים, המפלילות גם את המשיבים האחרים. בא-כוח המשיבים טען, עם זאת, כי לא מדובר בעבירות אלימות חמורות וכי אין עילת מעצר כנגד המשיבים.

5.בית המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט א' בן זמרה, החליט, כאמור, לשחרר את המשיבים לחלופות מעצר של "מעצר בית". בית המשפט נימק את החלטתו בעברם הנקי של המשיבים ובכך שנטלו רק חלק משני בהתפרעות יידוי האבנים. את הנאשם הנוסף בת.פ. 1154/00, אשר לחובתו 20 עבירות של ידוי אבנים, החליט בית המשפט לעצור עד תום ההליכים.

6.על ההחלטה לשחרר את המשיבים הוגש הערר שלפניי. בא-כוח המדינה טען בערר כי המשיבים השתתפו באירוע לינצ' חמור ביותר, והטענה כי השתייכו ל"מעגל החיצוני" אינה מדוייקת. המשיבים השליכו אבנים לעבר אוטובוסים ולעבר כוחות הבטחון, שהגיעו על מנת להרגיע את הרוחות. לטענתו, התנהגות זו מלמדת על המסוכנות הרבה של המשיבים, אשר היו מוכנים לפגוע ולסכן שלומם של אחרים.

7.בא כוח המשיבים, מצידו, שב וטען כי המשיבים השתייכו "למעגל החיצוני" של אירוע ההתפרעות: הם היו רחוקים מהאוטובוסים, לא עלו לתוכם ולא הציתו אותם, אלא לכל היותר השליכו לעברם מספר אבנים. כן הדגיש בא-כוח המשיבים את עברם הנקי של כל המשיבים וטען כי מדובר בארוע חד פעמי. הוא ביקש לסטות מן הפסיקה של בית משפט זה, הקובעת בדרך כלל מעצר עד תום ההליכים לנאשמים בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. החלטות אלה ניתנו, לטענתו, בתקופה בה העבירה של יידוי אבנים הייתה "מכת מדינה", דבר שהצדיק בזמנו מעצר עד תום ההליכים. כיום, לאור התמעטות עבירות מסוג זה, אין עוד מקום, ככלל, למעצר עד תום ההליכים.

8.כאמור, החלטתי לקבל את ערר המדינה. מהודעותיהם של המשיבים במשטרה עולה כי נטלו חלק מרכזי ביידוי האבנים. התנהגותם של המשיבים במהלך אירוע ההתפרעות מלמדת על יסוד סביר לחשש שהמשיבים יסכנו את שלום הציבור. חשש זה מקים עילת מעצר מכוח חזקת המסוכנות שבסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1966-. מחומר החקירה עולה עוד, כי המשיב 4 ניסה להשפיע על המשיב 1 שלא למסור עדות אמת. מתברר, אם כן, כי לחשש לשלומו של הציבור מצטרף החשש לשיבוש הליכי משפט. לא השתכנעתי כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור לחלופת מעצר. בנסיבות המקרה הנדון, לא ניתן לסמוך על כך ש"מעצר בית" יבטיח כי המשיבים לא ימשיכו לסכן את בטחונם של המשתמשים בכביש.

9.טענת בא-כוח המשיבים כי במצב השורר כיום במדינה אין מקום למעצר עד תום ההליכים אינה יכולה לעמוד. המשיבים הואשמו בעבירות אלימות חמורות ביותר. במעשים המיוחסים להם היה משום סיכון ממשי לחיי אדם. מידת שכיחותן של עבירות מסוג זה, אין בה כדי לשנות מחומרת המעשים המיוחסים למשיבים ומהחשש לשלומו של הציבור. דווקא במצב בו יידויי אבנים אינם נפוצים כבעבר, יש בהתנהגותם של המשיבים חומרה יתרה, שכן לא ניתן לאמר כי הם נסחפו לדפוס התנהגות על רקע התקוממות כללית, אלא בחרו להשתתף באירוע חריג ויוצא דופן. מעבר לכך, במצב המדיני המתוח הממשיך לשרור גם כיום אין ערובה לכך שהתופעה של יידויי אבנים, אף על רכבים שטעו בדרך, לא תחזור על עצמה. לכן, קיים חשש כי אם ישוחררו המשיבים, הם עשויים להצטרף פעם נוספת להתפרעות מקומית, המסכנת את בטחון הציבור.

אי לכך, הערר מתקבל. אני מורה על מעצרם של המשיבים מס' 1 ו- 2 עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם בת.פ. 1153/00 (מחוזי ירושלים) ועל מעצרם של המשיבים מס' 3 ו4- עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם בת.פ. 1154/00 (מחוזי ירושלים).