בש"פ 5678/03 ולדימיר לוין נ. מדינת ישראל

1.בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, (כב' השופטת ש. סירוטה), (להלן: בית משפט קמא) מיום 13.06.03, שניתנה בתיק ב.ש. 91550/03 ואשר על פיה התקבל ערר המדינה, על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו, (כב' השופט צ. קאפח), (להלן: בית משפט שלום), והעורר נעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.כנגד העורר הוגש כתב אישום בבית המשפט השלום בתל אביב-יפו המייחס לו עבירות של התפרצות לדירת מגורים על מנת לבצע גניבה – לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, גניבה – לפי סעיף 384 לחוק הנ"ל והכשלת שוטר בשעת מילוי תפקידו – לפי סעיף 275 לחוק הנ"ל.

על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 25.05.03 התפרץ הנאשם לביתה של המתלוננת. בביתה לא היה איש, באותן הנסיבות, נטל העורר מתוך חדר השינה תכשיטים יקרי ערך וזאת במטרה לשלול אותם מן המתלוננת. משנעצר העורר והוכנס לניידת המשטרה השליך מידיו את התכשיטים הנ"ל וזאת בכוונה להכשיל את השוטרים.

בבית משפט השלום נשמעה בקשת המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים לפני כב' השופט י.יצחק אשר ביקש להכין תסקיר מעצר אודות העורר. לאחר מכן התיק הועבר לכב' השופט צ.קאפח, אשר החליט על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. המדינה הגישה ערר על החלטה זו לבית משפט קמא אשר קיבל את הערר וקבע כי לאור עברו הפלילי של העורר, יש לעצרו עד תום ההליכים נגדו.

ומכאן הערר שבפני.

3.אין מחלוקת בין הצדדים לעניין קיומן של ראיות לכאורה ואף לעילת המעצר במקרה שבפנינו.

השאלה שבה נחלקו הדעות בין בעלי הדין היא האם ניתן להפיג את מסוכנותו של העורר לציבור באמצעי פחות דרסטי, כפי שמורה סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, מאשר מעצרו מאחורי סורג ובריח.

ב"כ העורר טען כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר לאור ההמלצה המופיעה בתסקיר המעצר של שרות המבחן. העורר ביצע את מעשה הפריצה והגניבה כאשר הרגיש חוסר אונים, ייאוש ומצוקה נפשית קשה לאור הפיטורין ממקום עבודתו שהיווה בשבילו מקור פרנסה לו ולמשפחתו.

לעומתו, ב"כ המשיבה טען כי החלטת בית משפט קמא הינה החלטה סבירה. אין מחלוקת כי מסוכנותו של העורר גדולה היות ויש לו הרשעות קודמות ושני מאסרים על תנאי ברי הפעלה – האחד של 14 חודש והאחר של 18 חודש וזאת בגין עבירות רכוש.

4.לאחר שעיינתי בהחלטת בית משפט קמא ולאחר שמיעת טיעוני באי כוח הצדדים הגעתי למסקנה כי יש מקום לקבל את הערר.

העניין שבפני אינו מקרה קל. לפני עורר שמעד מספר רב של פעמים בעבר, הוא ניצל את האמון שנתנו בו הן בתי המשפט והן שלטונות שב"ס, והמשיך לעבור על החוק. אך יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מתסקיר המעצר שהוגש על ידי שרות המבחן אודות העורר, ואשר בו נכתב:

"להערכתנו אין כיום סיכון בשחרורו של ולדימיר למעצר בית ויש משנה חשיבות בניצול אירוע העבירה לבירור מעמיק יותר של הקשיים במסגרת שיחות. אנו מעריכים כי המשך המעצר עלול לסכן את ניקיונו מסמים ולהביא לדלדול בכוחותיו ולנסיגה נוספת במצבו".

אומנם לא ניתן להחליף את שיקול הדעת של שופט הדן בתיק בשיקול דעתו של שרות המבחן, אך אין ספק כי תסקיר מעצר הוא כלי עזר חשוב ממעלה ראשונה בגיבוש עמדתו הסופית של בית המשפט.

לאחר שעיינתי בהמלצת שרות המבחן, סבור אני כי יש מקום לאמץ את ההמלצה וזאת לנוכח התרשמותי כי אכן ניתן לנטרל את מסוכנותו של העורר באמצעות חלופת מעצר ולמנוע בכך גם הידרדרותו לעולם הסמים שמכבליו הוא מנסה להשתחרר.

5.מכל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערר. החלטתו של בית משפט קמא מבוטלת בזאת והחלטתו של בית משפט השלום תעמוד בעינה.

על יסוד האמור אני מורה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בתנאים המגבילים כפי שנקבעו על ידי בית משפט השלום בהחלטתו מיום 12.06.03.