בש"פ 569/09 ולרי גונצרנקו נ. מדינת ישראל

1.

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט יצחק כהן), מיום 14.1.09 להורות על קבלת תסקיר מעצר במהלך דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, ושלא בהסכמת ב"כ העורר.

2.

ביום 11.1.09 הוגש נגד העורר כתב אישום, לבית המשפט המחוזי בנצרת. כתב האישום מחזיק שלושה אישומים. על-פי הראשון, היכה העורר את רעייתו (להלן - המתלוננת) במכת אגרוף בפניה. כתוצאה מכך, נשבר אפה והיא נזקקה לטיפול רפואי. באישום השני נטען, כי ביום 22.8.08, כאשר פנה העורר לצאת מביתו, שאלה אותו המתלוננת לאן פניו. בתגובה, צעק עליה העורר, וקילל אותה. המתלוננת השיבה לו כי אם ימשיך לצעוק עליה, היא תתקשר למשטרה. בתגובה תפס העורר את המתלוננת בחוזקה בצווארה, חנק אותה וסטר בפניה. על-פי האישום השלישי, במספר הזדמנויות במהלך שנת 2008, איים העורר על המתלוננת כי אם תגיש נגדו תלונה במשטרה, הוא יקשור אותה וימנע ממנה לצאת מהדירה. בגין אלה, הואשם העורר בביצוע חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, תקיפה בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה.

3.

בד בבד עם כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים.

4.

במהלך הדיון שהתקיים בבקשה זו, ציינה באת-כוח המדינה, בין היתר, כי המדינה עומדת על הצעתה להפנות את העורר לקבלת תסקיר שירות מבחן, וכי בכפוף להמלצה חיובית מטעם שירות המבחן, לא תתנגד המדינה לשחרור העורר לחלופת מעצר. לאחר שסיימה באת-כוח המדינה לשטוח טענותיה, החל בא-כוח העורר לטעון בשם מרשו. הוא טען, בין היתר, כי הצעת המדינה לקבל תסקיר מבחן הינה בלתי הוגנת, וביקש לטעון לגופן של הראיות לכאורה והתייחס בהמשך למהלכי החקירה של המשטרה ולמזכרים שונים בהקשר לכך. במהלך הטיעון, הפסיק בית המשפט את טיעונו של הסניגור וקיבל את ההחלטה הבאה:

" החלטה

אני מפסיק בשלב זה טיעונו של הסניגור המלומד. לאור עמדת ב"כ המבקשת בסיפת טיעוניה באשר להסכמתה לקבלת תסקיר מעצר, ושעה שאכן נראה לי שזה המקום בנסיבות כאן לקבלת תסקיר מעצר, וזאת לאחר שהערתי לסניגור המלומד יותר מפעם אחת, אני קובע התיק לקבלת תסקיר מעצר אשר יבחן חלופות ראויות, היה וימצא לכך מקום בנסיבות הנאשם-משיב שבפני. לאור האמור, אני קובע התיק לקבלת תסקיר המעצר והשלמת הדיון, וזאת, ליום 27.1.09, שעה 8:30".

על החלטה זו נסוב הערר.

5.

בא כוח העורר משיג על החלטת בית המשפט קמא, וטוען כי בית המשפט היה מנוע מלהורות על הגשת תסקיר מבחן בטרם נשמעו טיעוני ההגנה ביחס לקיומן של ראיות לכאורה. לדבריו, הוא ביקש לשכנע את בית המשפט כי אין ראיות לכאורה בעניינו של העורר, וכי יש לשחררו מן המעצר בלא המתנה לתסקיר, אך טיעונו הופסק במהלכו, ובית המשפט הורה על הגשת התסקיר חרף התנגדותו. טוען הסניגור, כי החלטה זו של בית המשפט שגויה מכמה בחינות: ראשית, זכויותיו של העורר נפגעו שכן נמנע ממנו להוכיח את חפותו, ובינתיים הוא מוחזק במעצר עד להגשת תסקיר. בכך נפגעת חירותו, וכן נפגעו זכות הטיעון שלו, וזכותו להליך משפטי הוגן. עוד נטען, כי בית המשפט אינו מוסמך להורות על "מעצר ביניים" של העורר עד שיתקבל תסקיר מעצר שבית המשפט הורה על הגשתו ללא הסכמת העורר, ובטרם החליט על קיום ראיות לכאורה וקיום עילת מעצר בעניינו של הנאשם. בא כוח העורר התייחס גם לגופו של חומר הראיות וטען כי חומר זה מצביע לגופו על כך כי אין מקום למעצרו של העורר עד תום ההליכים.

6.

עמדת המדינה היא כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט קמא ולשנותה. התביעה הציגה את תשתית הראיות לכאורה בפתח הדיון בבית משפט קמא, והביעה הסכמתה מראש לקבל את המלצת שירות המבחן לשחרור העורר בתנאים אם אכן תתקבל המלצה כזו. הסניגור פתח בטיעון והתרכז במזכרי המשטרה אף שבית המשפט העיר לו להתרכז בראיות, ומשהטיעון נמשך לגבי המזכרים, עצר השופט את הדיון, לקח את חומר הראיות כדי לעיין בו, וקבע המשך דיון לצורך קבלת תסקיר. לגוף הענין טוענת המדינה כי קימות ראיות לכאורה בעניינו של העורר, ולחובתו גם הרשעה קודמת בתקיפת בת-זוג, האוצלת על קיומה של עילת מעצר בגין מסוכנות בעניינו.

7.

נכון לעת זו, נקבע דיון משלים בבית המשפט המחוזי ליום 3.2.09 שעד אליו אמור תסקיר המבחן להיות מוגש.

8.

כעולה מפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא, הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים נפתח בהצגת התביעה את תשתית הראיות עליה היא נסמכת לביסוס כתב האישום. בין ראיות אלה נכללו הודעות המתלוננת המפלילות את העורר, וכן מסמכים רפואיים המתעדים נזק פיסי שנגרם לה הנקשר עם תלונתה לפגיעה שנגרמה לה ממעשי אלימות של העורר. להצגת תשתית הראיות האמורה, צרפה התובעת נתון נוסף לפיו העורר הורשע בשנת 2001 בתקיפת בת זוגו בנסיבות מחמירות.

9.

בצד הצגת תשתית ראייתית זו, הודיעה התובעת על הסכמתה כי אם יוגש תסקיר מעצר בעניינו של העורר ותינתן בו המלצה חיובית, לא תתנגד המדינה לשחרורו בחלופת מעצר. בשלב זה פתח בא כוח העורר בטיעוניו, תוך שהוא דוחה את ההצעה להגשת התסקיר, ומבקש לטעון לגופן של הראיות. בטרם השלים את טיעונו, הורה בית המשפט על הגשת תסקיר, ודחה את המשך הדיון למועד אחר, שבו התסקיר יונח בפני בית המשפט והצדדים.

10.

אין ספק, כי החלטתו של בית המשפט להורות על קבלת תסקיר במהלך הדיון בבקשת המעצר נבעה מטעמי יעילות ההליך שנסמכו, בין היתר, על חומר הראיות הלכאורי שהוצג על ידי המדינה, ונוכח הסכמתה לשחרור העורר בתנאים אם יתקבל תסקיר מעצר חיובי שיצביע על קיום חלופת מעצר הולמת. יש אף לומר, כי אין מניעה משפטית להורות על הגשת תסקיר מעצר עוד בטרם נתקבלה החלטת בית המשפט בדבר קיומן של ראיות לכאורה וקיומן של עילות מעצר בעניינו של נאשם (סעיף 21א לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996). תסקיר מעצר עשוי אף להידרש גם אם בסופו של יום לא ניתן לעצור אדם עד תום ההליכים על פי סעיף 21 לחוק המעצרים, וזאת לצורך הטלת ערובה שנועדה להבטיח את התייצבותו למשפט (סעיף 44(ב) לחוק המעצרים). תסקיר המעצר עשוי להידרש גם בלא הסכמת הנאשם. למותר לומר כי קיימת סמכות מעצר ביחס לנאשם במהלך בירור בקשה למעצר עד תום ההליכים, ועד למתן החלטה בבקשה, ובכפוף לה, ואין לקבל את הטענה בדבר העדר סמכות ל"מעצר ביניים" לצורך קבלת תסקיר מעצר.

11.

עם זאת, יש משקל לטענת הסניגור כי לא ניתנה לו האפשרות הדיונית לשכנע את בית המשפט כי אין ראיות לכאורה כנגד מרשו וכי לא מתקיימת עילת מעצר בעניינו, וכי

על כן אין כלל צורך בתסקיר מעצר.

12.

בנסיבות הדיוניות כפי שהתפתחו, נראה, אכן, כי נכון היה לאפשר לסניגור להשלים את טיעונו בטרם תינתן החלטה דיונית כזו או אחרת, ולהמתין עם מתן החלטה כזו לאחר שעמדת ההגנה ביחס לבקשת המעצר תיפרש בפני בית המשפט במלואה.

13.

בנסיבות כפי שנוצרו ראוי כי ייקבע על ידי בית משפט קמא דיון נוסף בהקדם האפשרי וזאת אף בטרם יוגש תסקיר המבחן, שבמסגרתו תינתן להגנה האפשרות להציג את מלוא טיעוניה לענין בקשת המעצר. בעקבות השלמת טיעון זו ניתן יהיה לקבוע אם יש מקום לשחרור העורר עוד בטרם יוגש התסקיר, או שמא יש להמתין להגשת התסקיר, ולשקול את תוכנו בגדר מכלול השיקולים הרלבנטיים לצורך קבלת החלטה בבקשת המעצר.

14.

הערר מתקבל במובן האמור לעיל.