בש"פ 5696/01 מדינת ישראל נ. אליהו אברמוביץ

1.לפני ערר של המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ע' סולומון-צ'רניאק), מיום 15.7.01. בהחלטה זו הורה בית המשפט על שחרורו של המשיב ממעצר עד לסיום ההליכים ל"מעצר בית" במושב מחולה, שם הוא אמור להיות מועסק באחד המשקים. בתנאי השחרור בערובה נקבע כי רכז הביטחון של המושב ינחה את החיילים השומרים על היישוב לא לאפשר את יציאתו של המשיב מן הישוב. כן נקבעו ערבויות.

2.ב16.3.2000-, הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירת אינוס ותקיפה של שתי מתלוננות. על פי כתב האישום, המתלוננת הראשונה קיימה עם המשיב מערכת יחסים אינטימיים, וכשחפצה בסיומה החל המשיב להטרידה ולהפעיל עליה לחצים. הוא נפגש עימה ודרש כי תקיים עמו יחסי מין. כשסירבה, החל להפעיל כנגדה כוח. היא ניסתה לברוח, אך המשיב גרר אותה, תוך הפעלת אלימות חזרה לדירה, נעל את הדלת ואנס אותה. המעשים נעשו באלימות ובאכזריות, הכל כמתואר בכתב האישום. גם לאחר האירוע המשיך המשיב להטריד את המתלוננת טלפונית ובמועד מסוים אף הגיע לדירתה. לאישום הנוגע למתלוננת השניה אין השלכה על החלטה זו, ולא אעמוד על פרטיו.

3.כל הערכאות שדנו עד היום בעניינו של המשיב עמדו על מסוכנותו, מסוכנות המצדיקה את המשך מעצרו. מעת לעת הוארך מעצרו של המשיב מעבר ל9- חודשים מאז מעצרו. לאחרונה הוארך המעצר בהחלטתו של כב' השופט טירקל מיום 22.5.2001. כל הראיות בתיק נשמעו והכרעת הדין צפויה להינתן בתחילת אוגוסט.

4.בדיון בפני השופט טירקל בנושא הארכת המעצר האחרונה נטען על ידי ב"כ המשיב כי המשיב הוא פגוע הלם קרב הזקוק לטיפול, וכי מצבו הורע בתקופת המעצר. השופט טירקל ציין כי טענה זו מקומה יכירנה בבקשה לעיון חוזר. ואכן, ביום 7.6.2001, הוגשה בקשה לעיון חוזר. התקיימו כמה דיונים, נחקרו מומחים, ובסופו של דבר ניתנה החלטת השחרור הנזכרת, שהיא נשוא ערר זה.

5.לא הייתה בדיקה פסיכיאטרית של המשיב על ידי פסיכיאטר ממב"ן. בקשת המדינה לבדוק את המשיב נדחתה על ידי הערכאה הראשונה שקבעה שמדובר בבדיקה קשה. המבקש ביסס את טענותיו בעניין מצבו הנפשי על חוות דעתו של ד"ר רון לוי, אשר שימש בעבר ראש מדור פסיכולוגיה בחיל המודיעין, פסיכולוג ראשי באכ"א ועוד, והוא גם מייעץ לאגף השיקום במשרד הביטחון. ד"ר לוי קבע בחוות דעתו כי המבקש סובל מתסמונת מעורבת ומורכבת שהתפתחה על פני שנים רבות, שכוללת חרדת אובדן ושכול, תסביך זניחה וכשל, תחושת אי-סיפוק ונטישה כרונית וכפייתית, וסינדרום קשה וכרוני על רקע חוויות מלחמת יום הכיפורים, כשנחשף למראות מוות והרס קשים בזירת הקרב ליד התעלה. ד"ר לוי מסווג את המשיב כמצוי במקום גבוה בעשירון העליון של נפגעי תגובת קרב. ד"ר לוי עמד על הקשיים שיש לאדם כזה לשהות בתנאי מעצר.

6.מטעם המדינה העיד ד"ר בירגר, מנהל השירות הפסיכיאטרי של שירות בתי הסוהר. ד"ר לוי טוען כי לשירות בתי הסוהר יש מענה לכל הבעיות הפסיכיאטריות הקיימות במדינה. תחילה אמר ד"ר בירגר כי הוא מוכן

לקבל את אבחנתו של ד"ר לוי על סמך היכרותו עם מומחה זה. בהמשך עדותו אמר כי אין הוא בטוח במאה אחוזים שאכן המשיב סובל מתסמונת הלם קרב וציין שבדק אותו נציג של הסניגוריה שלדבריו אינו אובייקטיבי. ד"ר בירגר מסכים עם זאת, שאם אכן המשיב נפגע הלם קרב קשה, אין ספק שתנאים של כליאה יכולים להחמיר את מצבו. עוד אמר ד"ר בירגר במהלך עדותו כי המשיב אמר לו כי "מטרת הבדיקה שלי אצלך זה לא כל כך הטיפול אלא תעזור לי ד"ר להיות במעצר בית".

7.הערכאה הראשונה קבעה בהחלטתה כי ככל שהדבר נוגע לאבחנה שנעשתה למבקש או להתייחסות למצבו הנפשי בתנאי המעצר, היא מקבלת את קביעותיו של ד"ר רון לוי, והכל תוך הדגשה כי קביעתה מתייחסת אך ורק להליך שלפניה - הליך העיון החוזר. בית המשפט לא נכנס לשאלה אם ניתן למצוא למשיב סידור המתאים למצבו הנפשי בין כותלי הכלא. על כך יחליטו - כך צוין בהחלטה - השופטים היושבים לדין בתיק העיקרי, אם ימצאו שהמבקש אשם ואם יבקשו להוסיף לו עונש מאסר מעבר לתקופת המעצר. על כן הורה בית המשפט, כאמור, על תנאי השחרור בערובה שנזכרו.

8.נוכח קביעתה של הערכאה הראשונה לצורך העיון החוזר, אצא אף אני מן ההנחה שאבחנתו של ד"ר רון לוי - נכונה היא. גם ב"כ העוררת יצא מהנחה זו לצורך הדיון בערר.

9.נראה לי כי בהחלטה בעניין השחרור בערובה לא ניתן המשקל הראוי לדרגת המסוכנות של המשיב, עליה עמדו כבר כל השופטים שדנו בהליכים הקודמים. הוגשו לי היום, על ידי שני הצדדים, קטעים שונים מעדותו של ד"ר רון לוי שהעיד גם במסגרת התיק הפלילי. אין זה רצוי שאנתח דברים מקוטעים מעדותו של ד"ר לוי כשעניין זה תלוי ועומד בפני בית המשפט הדן באישום. גם אם אתעלם כליל מעדותו של ד"ר לוי המעשים בהם מואשם המשיב מצביעים, לכאורה, על מסוכנותו, ועל העדר שליטה בדחפים.

10.מזכירות בית המשפט הודיעה לפרקליטות, בתשובה לבירור שנעשה, כי הכרעת הדין בעניינו של המשיב צפויה להינתן בתחילת אוגוסט. חזקה על ההרכב שמסר זאת למזכירות שכך יהיה. מלכתחילה נקבע שהכרעת הדין תינתן בספטמבר. אך נראה מהחלטת ההרכב בעמ' 937 לפרוטוקול שכך נקבע כדי לאפשר לצדדים לבוא בדברים ולנסות "להגיע לפתרון".

11.לא היה לדעתי מקום להפוך את הקערה על פיה זמן כה קצר לפני מתן הכרעת הדין על יסוד חוות דעתו של ד"ר לוי. הבנתי שבמסגרת הכרעת הדין אמור בית המשפט להתייחס גם לנושא עדותו של ד"ר לוי. את החלטתו של כב' השופט טירקל אין לפרש כאומרת שאם מצבו הנפשי של המשיב הורע בתקופת המעצר, יש לשחרר את המשיב. כל שעשה השופט טירקל הוא ציון המובן מאליו שבכל עת ניתן להגיש בקשה לעיון חוזר לערכאה הראשונה. גם השופט טירקל עמד על מסוכנותו של המשיב, והורה על המשך מעצרו.

12.עניינו של המשיב, בהנחה שהוא סובל מהלם קרב כתוצאה ממלחמת יום הכיפורים, מעורר סימפאטיה. עם זאת, יש להגן על הציבור בכלל, ועל המתלוננת בפרט. אין לקחת סיכון שהמשיב יפר את תנאי מעצר הבית (השווה, אומנם בנסיבות חמורות יותר, לגזר הדין בע"פ 8110/00 (לא פורסם)). כל זאת כשמביאים, כמובן בחשבון, שתוך זמן קצר תינתן הכרעת הדין שתיקבע את חפותו או אשמתו של המשיב.

13.באת כוח המשיב טענה שאין זה נכון שהמשיב סירב לטיפול רפואי. אין צורך, וגם לא ניתן, במסגרת דיונית זו לחקור את ההיסטוריה. אני מורה שעניינו של המשיב ישוב ויעלה בפני ד"ר בירגר אשר ימצא את התנאים האופטימאליים במסגרת שירות בתי הסוהר, כדי להקל על המשיב את מעצרו, וידאג שהמשיב יקבל טיפול רפואי אופטימאלי - ככל שהמשיב יסכים לקבלו. כל זה ייעשה תוך התייעצות עם באת כוח המשיב ורונן לוי. הפרקליטות תדאג להעביר העתק החלטתי זו בדחיפות לידי ד"ר בירגר.

14.על יסוד כל האמור, אני מקבלת את הערר ומבטלת את ההחלטה בעניין שחרור בערובה, ושבה ומורה על מעצרו של המשיב כאמור בהחלטתו של כב' השופט טירקל, דהיינו, עד יום 14.8.2001, או עד מתן פסק הדין בת"פ 1028/00 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, הכל לפי המוקדם.