בש"פ 5708/08 פלוני נ. מדינת ישראל

בחודש ינואר 2007 דקר הקטין א' ע' (להלן: המתלונן), יליד שנת 1990, את עמיעוז בויד (להלן: עמיעוז), ועל כך הוא נשפט. בחודש אפריל 2008, בשעת לילה, הפר עמיעוז צו של בית-המשפט לפיו היה אמור לשהות בביתו, וישב עם מספר מחבריו ליד בית ספר כלשהו בדימונה. לפתע, הבחין עמיעוז במתלונן, וגמר אומר לנקום בו על אותה דקירה מן העבר. הוא הזעיק את העורר, קטין יליד שנת 1991, ואת ג'קסון שושן, ושלושתם הצטיידו בסכינים. עמיעוז התנפל על המתלונן ודקר אותו מספר דקירות בחזהו, בעוד שהעורר ושושן מאיימים על חברו של המתלונן בסכינים שאחזו בידיהם, כדי למנוע ממנו מלהתערב. בהמשך, נמלטו שלושת התוקפים מהמקום, והמתלונן הובהל לבית חולים. להשלמת התמונה אוסיף, כי על פי גרסת המשיבה, גם העורר היה אמור להיות נתון בשעת האירוע במעצר בית. בגין אירועים אלה יוחסו לעורר עבירות של סיוע לחבלה מחמירה, החזקת סכין שלא כדין והפרת הוראה חוקית.

בד בבד עם הגשתו של כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרם של העורר וחבריו עד תום ההליכים, אולם בית-המשפט החליט לשחרר את העורר כנגד ערבויות שונות, ונקבע כי הוא ישהה במעצר בית מלא בבית דודו. אותה החלטה ניתנה בחודש אייר התשס"ח (מאי 2008), וזמן לא רב לאחר מכן פנה דודו של העורר והודיע כי הוא מתקשה לקיים את חובת הפיקוח שנטל על עצמו, וביקש לשחררו מתפקיד זה. בביקורים שערכו שוטרים בביתו של הדוד ובית הוריו של העורר, הם לא מצאו אותו, ועל כן הוא שב ונעצר ביום 15.6.08. בעקבות כך עתרה המשיבה להורות על מעצרו של העורר מאחורי סורג ובריח, ומשבית-המשפט המחוזי נעתר לה, הוגש הערר שבפני.

לא ראיתי מקום לשנות מהחלטתו של בית-המשפט המחוזי. העורר, חרף גילו הצעיר ותוך כדי הפרה של צו בית-המשפט, היה מעורב באירוע אלימות חמור. חרף זאת, הלך בית-המשפט המחוזי לקראתו, והורה על שחרורו לחלופת מעצר, אולם גם בכך הוא לא עמד, וחזר ומעל באמון שניתן בו. בנסיבות אלו שוב לא היה מנוס מן המסקנה כי יש לתור אחר חלופה אחרת, ועל פי המלצת שרות המבחן חלופה כזו עשויה להימצא בשילובו של העורר במסגרת חוץ ביתית. ברם, התאמתו של העורר למסגרת מסוג זה טרם הסתיימה, ועל כן קבע בית-המשפט קמא, כי כאשר ההליכים המקדימים יסתיימו והעורר יימצא מתאים למסגרת המוצעת, הוא ישוב וישקול את שאלת המשך המעצר.

סבורני, כי החלטה זו הנה נכונה וראויה, ועל כן לא ראיתי מקום להתערב בה. העורר הוכיח פעם אחר פעם כי הוא אינו ראוי לאמון שניתן בו, מאחר והוא נוטה ככל הנראה לזלזל בצווים של בתי-המשפט, והראיה לכך היא שבכל פעם ששוחרר למעצר בית, הוא נמצא מפר אותו. בנסיבות אלו עשויה מסגרת חוץ-ביתית ליתן מענה הולם, ומשבית-המשפט המחוזי הביע נכונות לבחון אותה כאשר תוצע, אינני רואה מה פגם נפל בהחלטה זו.

הערר נדחה.