בש"פ 5714/02 דוד בן יהונתן נ. מדינת ישראל

העורר הועמד לדין בבית משפט השלום בראשון-לציון בגין שורה של מעשי איום, כליאת שווא, ותקיפות בנסיבות מחמירות שביצע במועדים שונים כלפי אשתו. עם הגשת כתב האישום נגד העורר נתבקש מעצרו עד תום ההליכים, ובתאריך 18.4.02 הורה בית משפט השלום (השופט ג' ברק) על מעצר של העורר עקב מסוכנותו, וקבע שאין להסתפק בתנאים של חלופה למעצר. העורר לא השלים עם ההחלטה ומאז בא עניין מעצרו ותנאי שחרורו בפני מספר שופטים. לאחר ששופט בית משפט השלום הורה על שחרורו של העורר בתנאים, הוגש ערר המדינה לבית המשפט המחוזי שהכביד את תנאי השחרור בערובה אך לא הורה על מעצר. לפי אותה החלטה של בית המשפט המחוזי, נשאר העורר במעצר בית ולא בביתו שבחולון, כן נקבע כי עליו להימנע מליצור קשר עם המתלוננת במישרין או בעקיפין. עוד נקבעו בהחלטה תנאי ערובה כספיים. על החלטה זו מיום 26.4.02 הוגשה בקשה לעיון מחדש, עקב הגשת תסקיר מעצר, אך בסופם של ההליכים הוחלט על השארתו של המשיב במעצר בית מלא. ההחלטה האחרונה בעניינו של המערער ניתנה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ר' משל (שוהם)), ביום 10.6.02, ובה נקבע כי מן החומר שהוצג בפני בית המשפט שוכנעה השופטת כי המתלוננת עדיין חשה מאוימת ולפיכך, לא ראתה להיעתר לבקשתו של העורר לאפשר לו לצאת ממעצר הבית לעבודה. על החלטה זו הוגש הערר שבפני.

בא-כוחו של העורר ביקש לאפשר למרשו לצאת לעבודה באזור חולון ותל-אביב, וטען כי עסקו קורס עקב היותו רחוק מעבודתו תקופה ניכרת. הטיעון שהושמע בפניי בענין זה היה נרחב. בא-כוח העורר הסתמך, בין היתר, על כך שהמתלוננת הודיעה בכתב כי אינה מתנגדת לכך שהעורר ישוחרר לעבודתו ובלבד שיקיים את תנאי ההרחקה ממנה. אולם, מתוך החומר כולו, מתסקיר המבחן, מעמדת העובדת הסוציאלית הנמצאת בקשר עם המתלוננת, ממכתבה של המתלוננת ומתיק החקירה עצמו, עולה כי המתלוננת עדיין חשה מאוימת על ידי העורר וכי חששה זה אינו חשש שווא. בהתחשב בסוג העבירות המיוחסות לעורר ובמסוכנותו למתלוננת, לא ראיתי כי יש הצדקה להתערב ולהקל עמו נוספות בתנאי שחרורו בערובה.

אשר על כן, הערר נדחה.