בש"פ 5739/06קנה היילי נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופט ד' רוזן ) בב"ש 91876/06, מיום 4.7.2006, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.בכתב האישום שהוגש נגד העורר (ביום 30.5.2006) יוחסו לו עבירות של שוד בנסיבות מחמירות והפרת הוראה חוקית. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 27.5.2006 בשעה 04:00 לערך, ניגשו העורר ואחר אל המתלונן וביקשו ממנו כסף לנסיעות. המתלונן הגיב ואמר שאין ברשותו כסף. או אז החלו השניים לחוג סביבו באופן מאיים, והאחר, בידיעת העורר ובהסכמתו, שלף סכין מנעלו, קירב אותה לבטנו של המתלונן באיימו עליו כי אם לא ייתן להם את הכסף, ידקור אותו והוא "לא יחזור שלם לביתו". עקב פחדו מהשניים, זרק המתלונן לעברם שטר של 100 ₪ ונמלט מהמקום.

בעת האירוע, הפר העורר את החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (מיום 24.11.2005) בת"פ 4705/05 (ב"ש 3250/05), לפיה עליו להימצא במעצר בית מלא בבית אביו בנתניה, כאשר הותר לו לצאת את הבית רק לפגישות עם שירות המבחן או עם באת כוחו, בליווי אחד מערביו.

3.עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בדיון בבקשה (ביום 8.6.2006) לא חלק בא כוחו של העורר על כך שהלה הפר את צו מעצר הבית. בהתייחס למעשה השוד שיוחס לעורר, טען בא כוחו כי לא קיימות ראיות לכאורה להשתתפותו של העורר בביצועו. לאחר שבית המשפט עיין בעיקרי חומר החקירה, חזר בו בא כוח העורר, והביע הסכמתו לקיומן של ראיות לכאורה. בעקבות זאת, הפנה בית המשפט את העורר לשירות המבחן, תוך שהוא מציין שמסוכנותו של העורר ברורה.

4.ביום 2.7.2006 העיד המתלונן במשפטו של העורר (ת"פ 40157/06). לאחר עדות זו, בדיון שהתקיים ביום 4.7.2006 בעניין בקשת המעצר, חזר בו בא כוח העורר מן ההסכמה לעניין הראיות לכאורה, בטענו כי עדותו זו של המתלונן משנה את התמונה העובדתית.

5.בהחלטתו מאותו יום, דחה בית המשפט טענה זו וקבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. קביעתו של בית המשפט נסמכה בעיקרה על עדותו של המתלונן, שבה סיפר כי נשדד על ידי שניים מבני העדה האתיופית. המתלונן מסר בעדותו כי תיאר את השניים בפני שוטרים שנקרו למקום, ונתן בהם סימנים. המתלונן התלווה לשוטרים בניידת לסריקה באזור, וזיהה את השניים שתקפו אותו. השניים החלו להימלט. העורר נתפס ונעצר, כאשר המתלונן מזהה אותו בבטחון כמי שנטל חלק במעשה השוד. השוטרים ציינו כי הצעיר השני, שהצליח להימלט, היה אף הוא בן לעדה האתיופית, ושערו היה מסורק בקוקו, כפי שתיאר המתלונן לשוטרים טרם שהבחינו בשניים. לאור דברים אלו, ולאחר שהעיר כי טעות בזיהוי אינה דבר "שלא מן העולם הזה", קבע בית המשפט, כי העורר זוהה ע"י המתלונן, בהוסיפו כי הזיהוי נתמך בממצאים אובייקטיביים נוספים. בית המשפט צירף לכך גם את הימלטותו של העורר מהשוטרים, בציינו כי הימלטות זו היא בבחינת "התנהגות מפלילה", המחזקת את עדות המתלונן. עוד ציין בית המשפט כי השוני בין עדותו של השוטר, שכתב בדו"ח המעצר כי העורר נראה כמי ששתה לשוכרה, לעדותו של העורר, שאמר בעדותו כי העורר "נראה בסדר", נובע מהערכות שונות, ואין בו כדי לערער את ראיות התביעה.

6.באשר לחלופת מעצר, ציין בית המשפט שתסקירי שירות המבחן מצביעים כי ניסיונות השיקום של העורר ודרכו בשיקום צלחו לא מעט. ואולם, שירות המבחן הצביע גם על ספקות והעדר רצון או נחישות של ממש מצד העורר להשתלב בקהילה טיפולית. משכך, נמנע שירות המבחן מלהמליץ על הפניית העורר לקהילה טיפולית. בית המשפט סבר שבנסיבות אלו, הפנייתו של העורר לקהילה טיפולית הינה בבחינת "ברכה לבטלה". זאת, לצד עברו הפלילי של העורר, הפרתו את תנאי מעצר הבית בו היה נתון, והעובדה שמאסר על תנאי היה תלוי ועומד נגדו באותה עת. משכך, סבר בית המשפט כי אין ליתן אמון בעורר, אמון ש"הינו יסוד ועיקר בהחלטה לשחרור לחלופת מעצר". לכך צירף בית המשפט את העובדה כי משפטו של העורר צפוי להסתיים בתוך זמן קצר (על פי דברי התובע, שלב הבאת הראיות במשפט אמור להסתיים בחודש ספטמבר 2006).

לאור כל אלה, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

7.בהודעת הערר מציין בא כוחו של העורר כי העורר הוא בחור צעיר, הסובל מהתמכרות לאלכוהול. במהלך השנה שחלפה, עד להגשת כתב האישום, שהה העורר בתנאים מגבילים, תוך שהוא עובר הליך טיפולי אינטנסיבי. לטענתו, עובר לאירוע נשוא כתב האישום העורר אכן מעד בכך שיצא מביתו (תוך הפרת תנאי מעצר הבית) ושתה אלכוהול במועדון, אולם הוא כופר במעשה השוד המיוחס לו.

לטענתו, אף מעדות המתלונן עולה כי במהלך השוד, העורר לא ביקש כסף, לא החזיק בסכין, לא פצה את פיו ולא איים על חייו של המתלונן. לדבריו, לעובדות אלו יש השלכה ממשית לעניין עילת המעצר.

כן טוען העורר כי שגה בית המשפט בנוגע לעוצמת התשתית הראייתית שקיימת נגדו. לטענתו, קיימות מספר אינדיקציות בעלות משקל המלמדות על אפשרות ממשית לטעות בזיהויו של העורר: האירוע נמשך כדקה בלבד, בשעות החשיכה; בשני מסדרי זיהוי תמונות שנערכו למתלונן הוא זיהה שני אנשים שונים כתוקף שהחזיק בסכין (האחר), כאשר ברי שאיש מהשניים אינו האחר; המתלונן לא ראה שורה ארוכה של פרטים מזהים, שבהצטברם מעוררים ספקות ממשיים בנוגע לשאלת הזיהוי, דוגמת עגיל וקעקועים; המתלונן העיד שהעורר "נראה בסדר", לעומת מזכר של המשטרה, ממנו עולה כי מהעורר נדף ריח חריף של אלכוהול, ולא ניתן היה לחקור אותו במצב זה; המתלונן לא ידע לציין את גובהו של העורר, אף כי קיימים בינו לבין המתלונן פערי גובה בולטים. בא כוחו של העורר טוען שצירופם של נתונים אלו יש בהם כדי ללמד על הבעייתיות הגדולה ביכולת הזיהוי של המתלונן.

לאור האמור, מבקש העורר מבית המשפט להורות כי העורר יעבור ראיון קבלה בקהילה טיפולית, ולאחריו יוגש תסקיר מעצר משלים לבית משפט קמא.

8.המשיבה דוחה את טענותיו השונות של העורר, הנוגעות לזיהויו על ידי המתלונן. המשיבה מדגישה את הסיטואציה שבה זיהה המתלונן את המשיב: בסמוך לאחר האירוע זיהה המתלונן שני צעירים בני העדה האתיופית ברחוב ריק מאדם ומצביע עליהם כאלו שתקפו אותו; השניים נמלטים והעורר נתפס על ידי שוטרים ומזוהה על ידי המתלונן כמי שהיה שותף (ולו פסיבי) בתקיפתו. בנסיבות אלו, הראיות בתיק הן ברורות. העדרם של פרטים שונים הוסבר על ידי המשיבה בכך שקורבנות אינם קולטים את כל הפרטים.

בהתייחסה לחלופת מעצר, הפנתה המשיבה לתסקיר שהטיל ספק ביכולתו של העורר להשתלב בקהילה טיפולית. כן ציינה המשיבה, שהאירוע נעשה זמן קצר לאחר שחרורו של העורר מהכלא.

9.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דינו של הערר להידחות. השאלה העיקרית שהונחה לפתחי הייתה קיומן של ראיות לכאורה, ולמעשה, שאלת אמינותו של זיהוי העורר על ידי המתלונן. בנסיבות המקרה כפי שתוארו לעיל, נחה דעתי כי אכן קיימות ראיות לכאורה, בעוצמה הנדרשת למעצר עד תום ההליכים. המתלונן זיהה את העורר בתכוף לאחר האירוע ובקרבת מקום, עד כי ניתן כמעט לומר עליו, כדברי בית משפט קמא, כי נתפס בכף. השוטרים שנלוו למתלונן העידו כי כשהבחינו בעורר היה עמו אדם נוסף, שנמלט, ובכך סתרו את טענת העורר כי היה בגפו, ואיששו את תיאורו של המתלונן.

באשר לפרטים שהמתלונן לא זיהה (כגון עגיל וקעקועים), מקובלת עלי עמדת המשיבה, כי באירוע מעין זה הקורבנות אינם זוכרים את כל הפרטים המדויקים, כפי שגם המתלונן העיד על עצמו (עמ' 12), מה עוד, שהמתלונן התרכז בניסיונו שלא להיפגע. גם לכישלונו של המתלונן במסדרי זיהוי התמונות של האחר שנערכו לו, ניתן הסבר המניח את הדעת. לטענתו, בחר בשני המסדרים בתמונות של אנשים שונים, בשל סברתו המוטעית כי עליו לבחור באנשים הדומים ביותר לאדם שתקף אותו, ולאו דווקא לזהות את תוקפו. הפער בין תיאורו של המתלונן את העורר כמי ש"נראה בסדר", לעומת תיאורו בדוחות המשטרתיים, כמדיף ריח אלכוהול, יכול שיוסבר גם בכך שהעורר לא פצה את פיו במהלך השוד.

על עילת המעצר כבר אמר בית משפט קמא את דבריו, בציינו כי מסוכנתו של העורר ברורה. מסוכנות זו נלמדת לא רק מעבירת השוד בה הוא מואשם עתה ומעבירות האלימות בהן הורשע בעבר, אלא גם מכך שלא נרתע מלבצע את השוד המיוחס לו בשעה שהיה עליו להימצא במעצר בית ובעת שמאסר על תנאי תלוי ועומד מעל ראשו.

אשר לקיומה של חלופת מעצר, השתכנעתי כי מעצר הבית אינו מהווה חלופה ראויה לעורר, בעיקר בשל הפרתו את תנאי מעצר הבית שבו היה עליו להימצא. כבית משפט קמא, אף אני סבור, כי בשלב הזה הפנייתו של העורר לקהילה טיפולית תהא בבחינת מהלך עקר. העורר קיבל הזדמנויות שונות, אך למרבה הצער איכזב את מי שנתנו בו אמון, עד כי ערב הדיון בעניינו, הוא הפר את תנאי מעצר הבית בו היה נתון, וחבר לאחר כדי לבצע עבירת אלימות.

לאור האמור, הערר נדחה.