בש"פ 5743/10 פלוני נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת בן-אור) מיום 27.7.10 בתיק עמ"ת 47318-07-10, במסגרתו התקבל ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום בירושלים (סגן הנשיאה מוסק) מיום 26.7.10 בתיק מ"ת 18609-06-10, שבגדרה הוחלט על שחרור העורר לחלופת מעצר בתנאים.

רקע

ב.

כנגד העורר, יליד 1985, הוגש כתב אישום המיחס לו עשרות עבירות של תקיפת בן זוג בנסיבות מחמירות (סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977), איומים (סעיף 192 לחוק העונשין), ותקיפת בן משפחה בנסיבות מחמירות (סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין), וכן עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות (סעיף 334 בצירוף לסעיף 335(ב)(1) לחוק העונשין). כנטען בכתב האישום, העורר נשוי למתלוננת, ולהם שלושה ילדים. במהלך חמש השנים האחרונות, נהג העורר לתקוף באלימות קשה את המתלוננת ואת ילדיהם, להכות אותם קשות ובאופנים שונים, ולאיים על המתלוננת – לעיתים באמצעות סכין ומקל – כי ירצח אותה. כנאמר, נהג כך העורר בתדירות גבוהה ביותר, ובכתב האישום מתוארים פרטיהם של מספר מקרים קונקרטיים. יצוין כי העורר הוא תושב ג'בל מוכבר בירושלים והמתלוננת מקורה בשטחי הרש"פ.

ג.

עם כתב האישום, הוגשה גם בקשה למעצר עד תום ההליכים. בהחלטת בית משפט השלום (השופט רון) מיום 13.6.10 נאמר, כי למרות סתירות מסוימות בראיות, התמונה הכוללת מלמדת ברמה הלכאורית על אלימות ומסוכנות, והתשתית הראייתית אינה מבוטלת. הוסף, כי לעורר עבר פלילי, גם אם בעבירות מסוג אחר (כולל הרשעה בעבירת מעשה מגונה מ-2005). נוכח טענת ההגנה כי מאחר שהמתלוננת וילדיה נמצאים בתחומי הרשות הפלסטינאית, חלופת המעצר המוצעת בבית העורר תצמצם את מסוכנותו, הוחלט על הזמנת תסקיר. בתסקיר מיום 28.6.10 – נוכח חשש להישנותה של התנהגות פוגעת – לא הומלץ על שחרור לחלופת מעצר. נאמר, שהעורר הכחיש את המיוחס לו והסביר את התלונה על רקע קנאה, ואילו המתלוננת עמדה על התלונה אך הביעה רצון לשוב לחיים משותפים נוכח מצוקת תנאים בבית משפחתה. קרובי העורר טענו בפני שירות המבחן כי המתלוננת מעורערת בנפשה, ובתסקיר נאמר כי יתכן שכך, אך היא סובלת מאלימות. בהחלטה נוספת של השופט רון מיום 15.7.10 הוחלט על השלמת חקירה, נוכח תצהיר מיום 10.7.10 שהוגש מטעם המתלוננת לפיו שיקרה בתלונתה, בנימוק שהיתה "לחוצה... שומעת לדברי אחרים... תחת לחץ ובעיה נפשית". הוחלט על הזמנת תסקיר משלים שיבחן חלופת מעצר אחרת, בבית אחותו של העורר. בתסקיר הנוסף מיום 21.7.10 נאמר, כי החלופה החדשה ראויה, בנסיבות, ואף אם יש סיכון להתנהגות פוגעת, לא יהא זה בזמן הקרוב. בהחלטה שלישית, מפי סגן הנשיאה מוסק, מיום 26.7.10 נאמר, כי למרות חזרת המתלוננת מתלונתה (עליה גם נחקרה במשטרה), קיימות ראיות לכאורה בתיק. ואולם, נוכח המלצת שירות המבחן, הורה בית משפט השלום על שחרור העורר לחלופת מעצר בבית אחותו בפיקוח מלא ותוך איזוק אלקטרוני, וכן על הפקדת ערבויות ואיסור יצירת קשר עם המעורבים בפרשה.

ד.

המדינה עררה על ההחלטה בפני בית המשפט המחוזי, והערר נתקבל. נאמר, כי נסיבות חזרתה של המתלוננת מתלונתה מחזקות דווקא את החשש מפני העורר: מי שהתלוו אליה לחתימה על תצהיר החזרה מתלונה היו בני משפחתו של העורר; אחד ממלויה העיד, כי העורר התקשר אליו מבית המעצר ואיים עליו; העורר עצמו הודה שהתקשר למתלוננת ואל אותו מלוה. הוסף, כי קיימות ראיות לכאורה, כי עילת המסוכנות מובהקת, וכי המלצת שירות המבחן אינה ברורה דיה, נוכח העובדה שהשירות היה שותף להערכת המסוכנות. נקבע, כי לא ניתן לתת אמון בעורר שלא יפגע במתלוננת אשר העזה להתלונן נגדו. על כן הוחלט על מעצר עד תום ההליכים.

הערר והדיון

ה.

בערר נתבקש להשיב על כנה את החלטת בית משפט השלום בדבר שחרור העורר לחלופת מעצר בתנאים. נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בפרשנות של נסיבות חזרתה של המתלוננת מתלונתה. הוסף, כי יש לקבל את המלצת שירות המבחן, אשר לא פסל את השחרור לחלופת המעצר בבית אחותו של העורר, ונאמר כי חלופה זו תאיין את מסוכנותו. עוד נאמר, כי מסוכנותו זו לא הוכחה.

ו.

בדיון הפנה בא כוח העורר לתולדות התיק, ולכך שהעורר נענש במעצרו על כך שהוגש תצהיר המתלוננת בו חזרה מתלונתה; זאת – הגם שהמתלוננת גרה בבית משפחתו של העורר, ואף נוכחת באולם בית המשפט ומבקרת את העורר בבית המעצר; עצם נוכחותה של המתלוננת בחברת משפחת העורר מדבר בעדו.

ז.

באת כוח המדינה ציינה כי אכן היתה תפנית בתיק, עם הגשת התצהיר, שחיזקה לדעת הפרקליטות את המסוכנות. נאמר, כי טענת העורר מי שהניעו את גלגלי התלונה הם מי שביקשו לקיים יחסים עם המתלוננת אינה מבוססת, שכן התיק מיוסד על שלוש הודעותיה, המתארות מסכת אלימות רבת שנים ונתמכות בעדות אמה, סבתה ומוח'תאר הכפר, אשר אינו צד ואליו פנתה המתלוננת; ישנו גם תיעוד רפואי בעקבות פניית המתלוננת בשל פגיעה בעת הריונה.

הכרעה

ח.

התמונה העולה מכל האמור מורכבת; מחד גיסא ישנן ראיות לכאורה בתלונה הבסיסית, הכוללת - כנמסר - מלבד הודעות בני משפחה גם את הודעת המוח'תאר; מאידך גיסא ישנה החזרה מהתלונה, אך לא ברורות הנסיבות האופפות אותה, כפי שציין בית המשפט המחוזי, וכך גם התקשרויות העורר אל המתלוננת ואל מי שליוה אותה עם הפניה למשטרה. בית המשפט המחוזי סבר כי אין ליתן אמון בעורר. הנושא הוא בחינת "אוי לי מיצרי ואוי לי מיצרי". מחד גיסא, שחרור העורר פותח חשש לפגיעה במתלוננת מצדו, בודאי כל עוד לא נערך המשפט וטרם העידה. מנגד, הותרתו במעצר מפקירה את המתלוננת לחסדי משפחתו, שאליהם נתלוותה לדיון בפני באולם בית המשפט, אך אין לדעת אם באה מרצון או כמי שכפאו שד. איני רואה מקום בשלב זה להתערבות בהכרעתו של בית המשפט המחוזי, מה גם שהחלופה המוצעת היא בקרב בני משפחת העורר. נראה לי, הן כדי להבהיר את האמת ככל הניתן והן כדי לשמור על שלומה של המתלוננת, הנמצאת אולי בין פטיש לסדן על כל המשתמע, כי יש לשמוע את משפט ההוכחות בהקדם האפשרי. איני יודע למתי קבועות ההוכחות, אך נדמה לי כי באופן חריג יש לשמען גם בזמן הפגרה. התיק יובא לפני נשיאת בית משפט השלום לקביעת מועד מוקדם, ככל שלא נקבע עד כה. בשלב זה יישאר העורר במעצר. אמנם אין מניעה כי יגיש הצעת חלופה רחוקה מבית מגוריו שאינה בפיקוח בני משפחה, וזו תיבדק, וכן יוכל להגיש בקשה לעיון חוזר אם ישתנו הנסיבות בעקבות ההוכחות; ואולם, איני רואה מקום לחשוף את המתלוננת לסיכון.

ט.

איני נעתר לערר בנתון לאמור.